רותם עמדה במטבח הקטן שלה בשכונת נווה שאנן בחיפה, ידיים טבולות במי הכיור הקר, כשהטלפון רטט על השיש. היא ניגבה את האצבעות במגבת המטבח המנוקדת בכתמי שמן ישנים והביטה במסך. אמא.
"רותם, את יושבת?" הקול של אמא נשמע שונה. חנוק, כאילו נלחם על כל מילה.
"אני עומדת, למה?"
"מצאתי תיבה בעליית הגג. של סבתא שלך. אלנה."
רותם הניחה את המגבת על ידית התנור. שם הסבתא שלה לא נאמר בבית כמעט אף פעם. אלנה מתה כשאמא הייתה בת שמונה, ומאז זה היה נושא שנסגר בדלת, כמו חדר שאף אחד לא נכנס אליו.
"איזו תיבה?"
"מכתבים. עשרות מכתבים, כתובים בפולנית ובעברית. ותמונות. רותם, יש שם דברים שאני לא מבינה. יש שם אישה אחרת שחתומה 'רגינה', וסבתא כותבת לה 'אהובתי'."
רותם ישבה על כיסא המטבח, הרגליים פתאום כבדות. "מה זאת אומרת אהובתי?"
"אני לא יודעת. אבל יש גם תעודת לידה. של תינוקת. נולדה שנה לפני שסבתא התחתנה עם סבא שלך. ורותם — התינוקת נקראת רותם. בדיוק כמוך."
***
בנסיעה לירושלים, לבית אמא בשכונת בקעה, רותם ניסתה לזכור כל פרט שידעה על אלנה. לא הרבה. תמונה אחת בשחור-לבן על המזנון בסלון — אישה צעירה עם עיניים כהות ושיער אסוף, עומדת ליד עץ זית. סיפור קצר ששמעה פעם, שאלנה עלתה מפולין ב-1949, לבד, בלי משפחה, ועבדה כתופרת בשוק מחנה יהודה עד שהכירה את סבא.
זה היה כל מה שידעה. שתיקה של שבעים שנה.
כשהגיעה, אמה כבר ישבה על השולחן בסלון, התיבה הפתוחה מולה, ניירות מפוזרים כמו עלים שנשרו. אמא לא קמה לקבל את פניה. עיניה היו אדומות אבל יבשות, כמי שבכה כבר את כל הדמעות שהיו לה.
"תשבי," היא אמרה, "ותקראי."
רותם הרימה מכתב עם כתב יד עדין, האותיות מתפתלות בעברית לא בטוחה, שפה שנייה שנלמדה מאוחר.
*"רגינה היקרה, אני כותבת מהמעברה בטלביה. הילדה בוכה כל הלילה, והחלב שלי לא מספיק. אני חושבת עלייך בכל רגע. מה עשינו? למה נתתי לפחד לנצח? כתבי לי שאת סולחת."*
רותם הרימה את הראש. "היא כתבה את זה למישהי בשם רגינה. מי זאת רגינה?"
אמא הושיטה לה תמונה נוספת. שתי נשים צעירות, זרועות שלובות, מחייכות אל המצלמה מול בניין אבן ירושלמי. מאחור, בכתב יד שונה מזה שבמכתבים — יותר עגול, יותר בטוח — היה כתוב: "אלנה ורגינה, ורשה 1946, לפני שהכל השתנה."
"מצאתי גם את זה," אמרה אמא, ומסרה דף מקופל בקפידה, כמעט נקרע בקפלים. "זה מכתב שרגינה כתבה, ואף פעם לא נשלח. או שנשלח וחזר."
*"אלנה, את עזבת בלי להיפרד. שמעתי שהתחתנת. שמעתי שיש לך תינוקת ששמה כשמה שרצינו לתת לילדה שלנו, אם היינו יכולות. אני לא כועסת יותר. רק עצובה שבחרת בקיר במקום בי. תמיד אהובתך, רגינה."*
השתיקה בסלון נמשכה ארוכה. רותם הביטה באמה, וניסתה להבין את מה שהתחיל להסתדר לה בראש.
"אמא, את חושבת ש…"
"אני חושבת שסבתא שלי אהבה אישה בפולין, אחרי המלחמה. ושכשהיא עלתה לארץ, היא בחרה בחיים אחרים. חיים שהיה אפשר לחיות אותם בגלוי, בלי להסתתר. היא התחתנה עם סבא, שהיה איש טוב, אבל…"
"אבל היא לא הפסיקה לאהוב את רגינה."
אמא הנהנה פעם אחת, איטית. "וקראה לי — לילדה הראשונה שלה — רותם, בדיוק כמו השם שהיא ורגינה תכננו לתת לילדה משותפת שלא יכלה להיות להן. וכשאת נולדת, שלושים שנה אחר כך, קראתי לך אותו שם. בלי לדעת למה. פשוט הרגשתי שזה נכון."
רותם החזיקה את שתי התמונות זו לצד זו — הנשים הצעירות בוורשה, והאישה הבודדה ליד עץ הזית בחיפה. אותם עיניים, שני עולמות.
"מה קרה לרגינה?" שאלה רותם.
אמא הוציאה דף אחרון מהתיבה, עיתון קרוע, בפולנית. "מצאתי גם את זה. תרגמתי עם גוגל. זו הודעת פטירה. רגינה נפטרה בוורשה ב-1994. לא התחתנה מעולם. לא היו לה ילדים."
רותם קיפלה את המכתבים בזהירות, ניסתה לדמיין את אלנה בת העשרים ומשהו, עומדת בתחנת רכבת בוורשה, בוחרת בין אהבה שאסור להראות לבין חיים שאפשר לחיות. איך היא נשאה את הבחירה הזאת שבעים שנה, בשתיקה, בין תופרת בשוק לאישה נשואה בשכונה שקטה בחיפה.
"אני רוצה לנסוע לוורשה," אמרה רותם פתאום. "לראות את הבית שבתמונה. אולי למצוא קבר."
אמא הביטה בה ארוכות. "למה?"
"כי מישהי אהבה מישהי במשך שבעים שנה, ואף אחד לא ידע. אני רוצה שמישהו ידע. אני רוצה לספר לה שהיא לא נשכחה."
בערב, כששבה לחיפה, רותם עמדה שוב במטבח הקטן שלה. הפעם היא לא שטפה כלים. היא פתחה מחברת ריקה וכתבה בראש הדף: "לרגינה, שאותה מעולם לא הכרתי, אבל נקראתי על שמה." ואז המשיכה לכתוב, מילה אחר מילה, את הסיפור שסבתה לא הצליחה לספר בחייה.
