אני מנהלת את מכון היופי "אורלי" ברחוב סוקולוב בהרצליה כבר תשע שנים, ומי שיושבת שם אצלי בכיסא יכולה לספר לי את כל החיים שלה תוך חצי שעה של מניקור. זה המקצוע. אנשים נפתחים כשהידיים שלהם עסוקות ואי אפשר לברוח.
ביום חמישי בשבוע שעבר נכנסה אליי לקוח קבועה, גברת רותי, אישה בת חמישים ושמונה, מטפלת ותיקה בקופת חולים כללית בכפר סבא. באה כל שלושה שבועות, תמיד באותה שעה, תמיד מבקשת אותו גוון אדום כהה. הפעם היא ישבה על הכיסא בלי לדבר, וזה כבר סימן. רותי מדברת תמיד, על הנכדים, על הגינה, על מה שראתה בחדשות. הפעם היא רק הושיטה יד.
שאלתי אם קרה משהו. היא אמרה שבנה, גיא, בן עשרים וחמש, מתכנת בחברת הייטק בהרצליה פיתוח, הודיע לה שהוא בא לארוחת שישי עם בת הזוג שלו. "סוף סוף מציג לי מישהי," היא אמרה, "חשבתי שאני אקבל בחורה בת עשרים ושתיים." הבחורה שהגיעה הייתה בת ארבעים ושתיים. עורכת דין גרושה, עם בן בן שש עשרה מנישואים קודמים.
אני לא הערתי כלום, רק המשכתי לעבוד על הציפורניים שלה, אבל היא המשיכה לדבר, וזה כבר לא היה שאלה כללית "מה אתן חושבות" – זה היה כאב אמיתי של אמא שמרגישה שהיא מפסידה את הבן שלה.
היא סיפרה שהאישה, ענת קוראים לה, הגיעה לארוחה עם בקבוק יין טוב ופרחים, התנהגה יפה, עזרה לפנות את השולחן. אבל רותי לא הצליחה להירגע כל הערב. היא חישבה בראש: כשגיא יהיה בן ארבעים, ענת תהיה בת חמישים ושבע. כשהוא ירצה ילדים, היא כבר תהיה קרובה לגיל שבו זה מסובך או בלתי אפשרי מבחינה רפואית. "אני לא אשלים עם זה," היא אמרה לי, "זה לא הוגן כלפיו. הוא לא רואה את זה כי הוא מאוהב."
שאלתי אותה מה גיא אמר כשהיא ניסתה לדבר איתו על זה. היא נאנחה. אמרה שהיא כבר ניסתה, יומיים אחרי הארוחה, התקשרה אליו וניסתה בעדינות לרמוז. גיא ניתק אותה כמעט מיד. אמר לה, "אמא, אם את רוצה שאהיה חלק מהחיים שלך, תפסיקי עם זה עכשיו." ומאז הוא לא ענה לה בטלפון שלושה ימים.
זה מה שראיתי בעצם – לא את הזוגיות, לא את ענת, רק את רותי יושבת בכיסא שלי עם היד רועדת קלות בזמן שאני מורחת לק, מנסה להבין איך זה שהבן שהיא גידלה לבד אחרי שבעלה נפטר, כשהוא היה בן תשע, פתאום מרגיש כמו זר.
המשכתי לראות אותה כל שלושה שבועות, כרגיל. בפגישה השנייה היא כבר לא דיברה על גיא כמעט בכלל, ואני לא שאלתי. בשלישית היא הזכירה שהיא לא הוזמנה לחגיגת יום ההולדת של גיא – הוא חגג עם ענת ועם חברים, בלי המשפחה. זה כאב לה יותר מכל השאר, היא אמרה. לא הוויכוח, אלא ההדרה.
עברו כמעט שלושה חודשים. באמצע נובמבר רותי הגיעה בלי תור קבוע, ביום שלישי בצהריים, וביקשה שאני אכניס אותה בין לקוחות. משהו בפנים שלה היה שונה – לא כעס, משהו יותר שקט. היא ישבה וסיפרה שגיא התקשר אליה בבוקר. לא כדי לריב. הוא סיפר לה שענת אובחנה בהיריון, לא מתוכנן, והם החליטו לשמור אותו. גיא ביקש ממנה לפגוש אותם לקפה, רק שלושתם, בלי ויכוחים, כדי לדבר.
רותי לא ידעה מה להגיד לי בדיוק, אבל היא הוציאה מהתיק שלה תיקייה כחולה, דקה, ושמה אותה על הדלפק לידי בזמן שחיכתה שהלק יתייבש. שאלתי מה זה. היא אמרה שזו הצוואה שלה, שהיא עדכנה אותה אצל עורך דין לפני חודשיים, בזמן שהיא עדיין הייתה כועסת, והשאירה בה רק חצי מהדירה בגבעתיים לגיא – את החצי השני היא כתבה לאחיינית שלה, כדי "להראות לו שיש השלכות".
היא לא ביקשה ממני עצה. היא רק ישבה עם התיקייה על הדלפק, מסתכלת עליה, ואני המשכתי לעבוד על הציפורן האחרונה שלה.
שבוע אחרי זה היא באה שוב, בתור הרגיל שלה, יום חמישי בשעה ארבע. סיפרה שהפגישה עם גיא וענת הייתה בבית קפה ברחוב סירקין בגבעתיים. ענת דיברה ראשונה, אמרה שהיא מבינה את הפחד של רותי, שהיא עצמה מפחדת, שההיריון הזה לא היה מתוכנן ושהיא בדקה עם הרופאה שלה כל מה שאפשר לבדוק. גיא ישב בשקט רוב הזמן, מחזיק את היד של ענת מתחת לשולחן.
בסוף השיחה רותי אמרה להם משהו שהיא חזרה עליו לי מילה במילה: "אני לא צריכה לאהוב את הבחירה שלך כדי לאהוב אותך. אבל אם אני ממשיכה להילחם בך, אני מפסידה גם אותך וגם את הנכד שאני עומדת לקבל."
היא לא סיפרה לי שהיא התרגשה או בכתה. היא רק אמרה שבדרך חזרה מהמפגש היא עצרה במשרד של עורך הדין שלה ברחוב ויצמן, בלי תור, וישבה שם עד שהמזכירה הכניסה אותה. ביקשה לתקן את הצוואה בחזרה – הדירה בגבעתיים תעבור במלואה לגיא, כמו שהיה במקור לפני שהיא כעסה. לא בגלל שהתינוק ישכנע אותה במשהו, היא אמרה לי, אלא כי היא הבינה שהיא כתבה את הגרסה הקודמת מתוך פחד ולא מתוך מה שהיא באמת רוצה.
עורך הדין הכין לה את הניירת תוך שבוע. היא הביאה לי את זה, קצת בגאווה, בפגישה שאחרי – עותק של הצוואה המעודכנת, בתיקייה הכחולה, וזאת הפעם היא לא הניחה אותה על הדלפק כדי שאני אראה, אלא רק כדי לספר לי שהיא כבר חתמה, שהמזכירה של עורך הדין הייתה עדה, ושהיא הרגישה קלה יותר ממה שהרגישה חודשים.
היא הזמינה אותי – לא כלקוחה למכינה שלי, אלא כאורחת – לברית של הנכד, שנולד באפריל, ילד בשם עומר. אני הלכתי. ראיתי את גיא מחזיק את התינוק, את ענת יושבת לידו עייפה ומאושרת, ואת רותי עומדת קצת בצד, לא במרכז התמונה, אבל נוכחת בכל התמונות שצולמו אחר כך.
בפגישת המניקור הבאה שלה, כשהיא שוב ישבה בכיסא ומדברת על הגינה שלה ועל התוכניות לקיץ, שמתי לב שהיא כבר לא מדברת על גיא כאילו הוא מישהו שהיא איבדה. היא מדברת עליו כמו שאמא מדברת על בן שיש לה.
