אני גרה בקומה מעל המרפסת שלה, בבניין ברחוב ניצנה בתל־ברוך, ומהמרפסת שלי רואים בדיוק את שלה. ככה אני יודעת מה שאני יודעת — לא כי מישהו סיפר לי, אלא כי שמעתי, כי ראיתי, כי בשבע וחצי בבוקר אני יוצאת לתלות כביסה והיא כבר יושבת שם עם הקפה שלה, לפני שהילדים מתעוררים.
קוראים לה מירי סגל. גרושה, שני ילדים — נדב ושירה, בני שש־עשרה ותשע־עשרה. לפני שנה וחצי היא קיבלה אבחנה. אני לא שאלתי מה בדיוק, זה לא העניין שלי, אבל ראיתי אותה חוזרת מהטיפולים בבית החולים איכילוב עם הצעיף על הראש, וראיתי איך היא ממשיכה לרדת לסופר בשוק הכרמל ביום שישי כאילו כלום לא קרה.
הבן שלה, נדב, בגיל שש־עשרה עדיין לא מבין הרבה. הוא בא אליי פעם, ביקש שאחתום לו על טופס לבית ספר כי אמא "עסוקה", ואני חתמתי בלי לשאול שאלות. שירה, הבת, כבר בת תשע־עשרה, בשירות הצבאי, יחידה בגליל, וכל חופשה שהיא מקבלת היא רצה הביתה במקום להישאר עם החברות שלה. ראיתי אותה פעם עומדת במרפסת של אמא שלה בשתים־עשרה בלילה, בבגדי חוגר, פשוט מסתכלת על הים מרחוק.
מה שאני לא יכולה לשכוח זה השיחה שהם לא ידעו שאני שומעת. זה היה בסוף הקיץ, חם, אני השארתי את החלון פתוח כי אין מזגן במטבח, וקולות עולים למעלה בקומה שלי בבירור מוזר. מירי ישבה איתם על השולחן בגינה הקטנה מאחורי הבניין, ליד עץ הלימון שכולם מריחים ממנו בערבים. שמעתי אותה אומרת, בקול שלא רעד יותר מדי — "יום אחד תשאלו אותי מי תהיה שם בשבילכם אם אני לא."
לא שמעתי הכול. חלק נבלע ברעש של אוטובוס 274 שעבר ברחוב, חלק נדב הפריע בבכי קצר שהוא ניסה להסתיר. אבל שמעתי אותה אומרת לשירה שהיא צריכה להתקשר לאח שלה, לא רק לבדוק בוואטסאפ אם הוא בסדר, ממש להתקשר. שמעתי אותה אומרת שהם קיבלו את אותו דם, את אותו סיפור, ושהגאווה לא שווה כלום כשמישהו צריך אותך בשלוש בלילה.
בשלב מסוים היא קמה ונכנסה הביתה, ואני חשבתי שזהו, השיחה נגמרה. אבל שירה נשארה בגינה עוד עשרים דקות, לבד, מסובבת בין האצבעות אבן קטנה שהייתה מונחת על השולחן, כאילו זה חפץ שיעזור לה להחזיק את עצמה. נדב יצא אחר כך, ישב לידה בלי לומר מילה, והיא נתנה לו את האבן. הוא שם אותה בכיס. לא ראיתי אותם מדברים אחרי זה, רק יושבים.
השבוע שעבר קרה משהו. ביום שלישי, בשעה שמונה בערב בערך, ראיתי אמבולנס של מד"א עוצר מול הבניין. שכנים התאספו, כמו תמיד קורה כשמשהו רציני מתרחש ברחוב שקט. ראיתי את מירי יורדת במדרגות, לא על אלונקה — הולכת בעצמה, אבל אחות תומכת בזרוע שלה. פניה היו לבנות בצורה שלא ראיתי קודם, אפילו אחרי הטיפולים הקשים.
שירה כבר הייתה שם. לא ידעתי איך היא הגיעה כל כך מהר, הרי היא אמורה להיות בבסיס בגליל, אבל אחר כך הבנתי — נדב התקשר אליה, לא הודעה, שיחה ממש, בשעה שש כשראה שאמא לא מגיבה כרגיל. שירה קיבלה אישור חריג ונסעה בטרמפ מהצומת עד שהגיעה לתחנה המרכזית ומשם במונית, שילמה על זה מכספה, שמעתי אותה אומרת את זה לנהג המונית כשהוא ביקש ממנה תעודת זהות בגלל מה שהיא לבשה, מדים.
היא רצה מהרכב ישר אל האמבולנס. לא בכתה, לפחות לא ככה שאני ראיתי. היא רק אחזה ביד של אמא שלה ואמרה לה משהו שלא שמעתי, כי הייתי רחוקה מדי, אבל ראיתי את מירי מהנהנת ומחייכת חיוך קטן, כאילו זה מספיק לה.
נדב עמד קצת בצד, ליד עמוד התאורה, עם הטלפון ביד ועיניים אדומות. שירה פנתה אליו, לקחה אותו בזרוע, ומשכה אותו קרוב עד שהוא נכנס לתוך האמבולנס עם שתיהן. הדלתות נסגרו. הרכב יצא לכיוון איכילוב.
לא ראיתי אותם יומיים. ביום חמישי מירי חזרה — לא הבריאה לגמרי, אבל חזרה, נתמכת בין שני הילדים שלה, אחד מכל צד. עברו ליד עץ הלימון, ושירה עצרה רגע, קטפה עלה, נתנה לנדב. הוא הריח אותו והחזיר לה. לא הבנתי את הפעולה הזאת, אולי זה משהו רק ביניהם.
מה שקורה עכשיו, ואני רואה את זה כל בוקר מהמרפסת שלי: שירה ביקשה דחיית שירות של שלושה חודשים, אישור מיוחד ממפקד היחידה, כדי להיות בבית. נדב, שהיה נער שכמעט לא עוזר בבית, עכשיו יורד כל בוקר לקחת חלב וביצים מהמכולת בפינה, ואני שומעת אותו שואל את בעל המכולת בכל פעם איזה יום היום, כאילו הוא צריך לוודא שהוא לא מפספס שום דבר.
לפני שלושה ימים ראיתי את מירי יושבת שוב על המרפסת בשבע וחצי בבוקר, עם הקפה, אבל הפעם שירה ישבה לידה, לא בדים, בבגדים רגילים, וסובבה משהו קטן באצבעות — אותה אבן, אני חושבת. לא שמעתי מה הן אמרו. ראיתי רק את שתיהן מביטות בים הרחוק שרואים בין הבניינים, ואת נדב יוצא מהדלת עם שתי כוסות תה נוספות, מניח אותן על השולחן בלי מילה, ויושב.
