קוראים לי נדב, אני בן חמישים ואחת, ואני גר בראשון לציון כבר תשע שנים. לא, לא תמיד גרתי כאן. פעם הייתה לי דירה משלנו ברחוב הרצל — של אשתי, ליתר דיוק. של אשתי *לשעבר*. היא אומרת שאני לקחתי לה הכול. מעניין מה היא מספרת לאנשים, כשהיא יושבת אצלם במרפסת עם קפה שחור ועוגת שמרים, ומנגבת את הפנים במפית. אני יודע מה היא מספרת. אני מכיר אותה עשרים ושתיים שנה, מתוכן שמונה־עשרה היינו נשואים. היא מספרת שהיא אספה אותי מהרחוב. שהיא נתנה לי את חצי המיטה שלה, ואת חצי הסיר, ואת חצי המשכורת. שהיא סידרה אותי בעבודה דרך הדודה שלה. ושבסוף אני גנבתי ממנה את הדבר היחיד שהיה יקר לה.
אז בואו נדבר על זה באמת, לא כמו שמספרים סיפורים.
הכרנו כשהייתי בן עשרים ותשע, אחרי הצבא, אחרי תואר ראשון במחשבים בטכניון, אחרי שנסעתי שנתיים לעבוד בברלין בשביל לחסוך כסף. חזרתי לארץ עם חסכונות ועם תוכנית ברורה: לפתוח משהו קטן משלי. לא היה לי רכוש, נכון. ההורים שלי עלו מרומניה עם שתי מזוודות, ואבא עבד חמישים שנה במפעל. אבל לא באתי בידיים ריקות. באתי עם ראש עובד ועם הידיעה שאין לי על מי להישען חוץ מעצמי.
רותי עבדה אז במזכירות של חברת ביטוח. כבר בדייט השני היא סיפרה לי שהיא רוצה בית שקט, גינה קטנה, וכלב. לא ביקשה דירה בתל אביב. לא ביקשה טיולים לחו"ל. היא רצתה חיים פשוטים ונקיים. זה מה שאהבתי בה — בלי הצגות. אישה שנראית כמו שהיא מרגישה. הגונה. לא כמו הדודות שלי, שיכלו לריב על כסא במסיבת יום הולדת.
התחתנו. שלוש שנים אחר כך כבר עבדתי בחברת הייטק בהרצליה, והיא הפסיקה לעבוד. אמרנו שנראה. היא רצתה ילדים. אני רציתי קודם לכלכל את הבית. הוויכוחים התחילו שם. לא מכות, לא צעקות. סתם, שיחות מטבח שנגמרות בדלת שנסגרת בעדינות. פעם או פעמיים בשנה היא הייתה אורזת תיק קטן לכמה ימים אצל אחותה בבת ים. חזרה תמיד. לא ידעתי כמה כעס נצבר שם, מתחת לשקט הזה.
ואז באה קרן.
קרן הייתה חברה של רותי עוד מהיסודי. שתי בנות מקריות, אותו בית ספר, אותו אוטובוס של אמהות שלוקחות וחוזרות. קרן גרה שנים בצפון, ליד קיבוץ, נשואה לאיש בעל מפעל קטן לפלסטיק. היא חזרה למרכז לבדה. הבן שלהם נהרג — אופנוע, לילה, דרך רטובה. הבעל, אמרה, התחיל לשתות. *הרים עליה יד*, כמו שאנשים אומרים. היא לא שאלה אם אפשר לבוא. היא פשוט הופיעה יום שישי אחד, עם מזוודה אדומה קטנה, עמדה בפתח ובכתה בלי קול, כמו שדולפים מים מסדק בקיר.
רותי כמובן הכניסה אותה. זו רותי. אישה עם לב גדול מדי. גם אני הסכמתי, מה עוד הייתי אמור לעשות? להשאיר אישה בת חמישים בחוץ, במדרגות?
היא קיבלה את החדר שליד המטבח. חדר קטן שהיה מחסן, כזה עם מדפים מברזל. פינינו אותו. היא הביאה כריות, שמיכה וריח של שמפו יקר. הייתי חוזר מהעבודה באחת עשרה בלילה, והיא הייתה יושבת במטבח עם כוס תה צמחים, מאזינה לרדיו בשקט. לפעמים הייתי מתיישב מולה. לא כי רציתי. כי האוכל היה מוכן, והעייפות הייתה גדולה, והיא ידעה לדבר בשקט בלי לשאול שאלות קשות.
שלושה חודשים. ארבעה. חמישה. היא נשארה. מצאה עבודה דרך מכרה של רותי — משרד קטן לניהול נכסים. רותי ואני נשארנו באותה שגרה: שלום בבוקר, ערב מול הטלוויזיה, שנה שמתחילה ונגמרת כמו שעון. קרן נכנסה בתוך החריץ הזה, בשקט שהיה שם כבר הרבה שנים.
ואז הגיע הדוד של קרן. עורך דין, איש כבד עם כרס וסיגר אלקטרוני, ישב אצלנו סתם כך בערב שישי, הסתכל על המסמכים של רותי ואמר: "תקשיבי, אם הוא ירצה חצי, בית המשפט לא ישאל איפה קנית את הלחם." הוא צחק. קרן צחקה. רותי לא.
זה לא קרה ביום אחד, שתדע. זה התחיל בגבינות. פתאום קרן קנתה גבינות יקרות, והייתה מחלקת לכולם. כמו סוג של נדיבות שנועדה להראות שאנחנו משפחה. אחר כך הגיעה הצעה: "בואו נקנה דירה משותפת, כולנו. משהו עם גינה." רותי נרתעה. קרן נעלבה, אבל לא ויתרה. שבוע אחר כך היא כבר ישבה איתנו עם דפים מודפסים על מחירי דירות בנס ציונה, ואמרה בקול שקט מדי: "ככה כולם מרוויחים. גם רותי, גם אתה, נדב. למה שמישהו יישאר לבד בסוף?"
הבנתי אז מה היא רוצה. לא רק קורת גג. היא רצתה חלק. שם על נייר, לצד רותי, לצד הבית. אישה שאיבדה הכול — בן, בעל, בית — רצתה שיהיה לה שוב משהו שהוא שלה, גם אם זה אומר לדחוק את עצמה לתוך חיים שכבר היו שייכים למישהי אחרת.
לא רציתי להרים קול. אני איש שמדבר רק כשצריך. אבל לילה אחד, כשרותי כבר הלכה לישון, קרן נשארה ליד הדלת של המטבח ושאלה אותי: "נדב, למה אתה כל כך מפחד ממנה?"
"ממי?"
"מאשתך."
לא עניתי. כי אי אפשר לענות על שאלה שנולדה מעוותת.
האמת היא שאת הדירה בסוף מכרה רותי. אף אחד לא גנב ממנה שום דבר. היא שמעה את הדוד של קרן, ולמחרת בבוקר כבר הייתה אצל עורך דין משלה, בלי לספר לאף אחד. תוך שבועיים היא חתמה על מכירת הדירה ברחוב הרצל, וקנתה חלקה במושב ליד קדימה, עם בית קטן ושטח מסביב. הכול נרשם על שמה בלבד, מהיום הראשון. כשקרן שאלה למה החיפזון, רותי ענתה לה בפנים: "כדי שאף אחד לא יצטרך לחשוב עליי כמו על נכס שאפשר לחלק."
עורך הדין של קרן כבר לא היה רלוונטי. אין מה לחלק כשהכול נסגר לפני שהוויכוח התחיל. ואני ישבתי בצד, כמו שצריך לשבת מי שנשוי שמונה־עשרה שנה ורוצה קצת שקט.
שלוש שנים אחר כך הסתיים הכול בבית. רותי אמרה שקרן צריכה לעזוב. קרן סירבה. ואז רותי הסתובבה אליי ואמרה: "תעיף אותה."
"את אמרת שהיא אחותך."
"היא לא כלום. היא זרה. תוציא אותה מהבית."
אני זוכר את הרגע הזה. ישבתי מול הטלוויזיה, והיה איזה משדר על הצפות בחיפה, והרעש של הגשם על התריס. ידעתי שאם אני עונה, הכול נגמר. אבל גם אם אני שותק, הכול נגמר מזמן.
"אני לא מוציא אף אחת," אמרתי. "את הבאת אותה. את תחליטי."
רותי קמה. לקחה את המפתחות של הרכב, את התיק, ויצאה. לא נשארה בלילה, לא חזרה למחרת. שלושה ימים. התקשרתי. היא ענתה ואמרה: "הבית שלך עכשיו. תחיה עם אחותך."
הכלבה שלנו, תמר, עמדה ליד הדלת שלושה ימים ולא הבינה למה היא לא חוזרת.
חודש. חודשיים. קרן עדיין כאן. לא בגלל שאהבנו יותר משהו. כי ככה זה נראה כשאנשים נשארים באותו בית אחרי שהסיבה נגמרה. אני חוזר מהעבודה, היא מחממת לי אוכל, יושבת מולי, אומרת: "היא תשתגע, נדב. היא עוד תתקשר ותבקש שתחזור."
היא לא התקשרה. גיליתי אחר כך שביום שעזבה היא כבר חתמה על החלקה ליד קדימה. היא לא חיכתה לראות מה אני אעשה. היא כבר בנתה משהו אחר, בלעדיי, הרבה לפני שאני הבנתי שהיה צריך לבחור.
קרן נשארה עוד שנתיים אחרי זה. יום אחד, בלי הודעה מוקדמת, היא ארזה את המזוודה האדומה — אותה מזוודה — ואמרה שהיא עוברת ללוד, לגור עם נהג מונית שהכירה. "אין פה בשבילי כלום, נדב," היא אמרה בדלת. "לא היה ולא יהיה. את זה גם אני מבינה, בסוף." לא שאלתי אותה למה חיכתה כל כך הרבה זמן להגיד את זה. עזבה בערב, בלי לסגור את הדלת בחוזקה, וזהו.
עכשיו אני גר בדירה קטנה בשכונה ד' בראשון, מול קופת חולים. יש לי מרפסת עם כיסא פלסטיק אחד. המזגן שלי עושה רעש כל שנה באוגוסט ואני מתקן אותו עם סרט בידוד. אני עובד עדיין בחברת הייטק, בעמדה שאין ממנה קידום. יוצא לי בערך עשרת אלפים שקל נטו בחודש. מזה, שתים־עשרה מאות הולכות למשכנתא של הדירה הזאת, קטנה אבל שלי. הפעם, שלי.
מגבר שלה שהכיר, נהג המונית מלוד, שמעתי שקרן כבר לא איתו. אנחנו לא בקשר. זה לא שזלזלתי בה. כבר שנים שלא זלזלתי באף אחד. אני פשוט לא יודע מה נשאר לי לתת.
לפני חודש ישבתי בבית קפה ברחוב רוטשילד בראשון, סתם שבת בבוקר, שתיתי אספרסו כפול עם כוס מים כי זה מה שמזמין אדם שהתחיל לבד. היא נכנסה — עם שיער אסוף בקליפס, מכנסי פשתן בהירים ונעלי ספורט לבנות. לא ייאמן כמה היא נראתה טוב. כאילו השנים לא רק שהיא עברה, אלא שהיא השאירה אותן על יד הדלת כשנכנסה.
לא ניגשתי. מה אני אגיד לה? "אני שמח שאת נראית ככה"? זה לא שלי לומר. אבל היא ראתה אותי. עצרה שנייה, חייכה חיוך שהוא חצי שאלה, ויצאה עם הקפה שלה. בלי מילה. לא בגלל שכעסה. בגלל שאין דבר להגיד. סיפור של עשרים ושתיים שנה, והוא נסגר.
לפני שבוע, דרך מכרה משותפת, נודע לי שרותי לקחה ילדה באומנה. ילדה בת שבע בשם נועה. אני יודע שזה מה שהיא תמיד רצתה. אני גם יודע שהיא קיבלה אותה לבד, בלי לשאול אותי שום דבר. זה בסדר. גם אני קיבלתי את מה שהגיע לי בלי לשאול.
ערב יום כיפור אני יושב במרפסת שלי, על הכיסא הפלסטיק היחיד, והרחוב מתמלא באופניים ובילדים על קורקינטים לפני שהצום נכנס לתוקף. אין מכוניות, אין רדיו, רק גלגלים על אספלט וקולות ילדים שמתרחקים לכיוון הכיכר. הקפה בכוס שלי כבר קר. אני שותה אותו בכל זאת, עד הסוף, ומניח את הכוס הריקה על אדן החלון. שקט כזה, שממלא את כל הרחוב, אני זוכר גם מהבית ברחוב הרצל, מהערבים שהיא הייתה יושבת שם עם התה שלה ואני מולה בלי לדבר.
אני קם מהכיסא, מכניס אותו בפינה כדי שהרוח לא תפיל אותו בלילה, ונכנס הביתה לפני שהילדים למטה מתחילים לצעוק אחד לשני על התור לקורקינט.
