כוס היין נשארה על השיש בדיוק איפה שהשאירה אותה מיכל

אני עמדתי עם הגב למקרר וחיכיתי לרעש של המפתח. השעה הייתה עשר וארבעים בערב, ובחוץ ירד גשם דק שדפק על תריס החלון של המטבח. על השיש ליד הקומקום הייתה מונחת מעטפה מהבנק. פתחתי אותה פעמיים באותו היום. בפעם הראשונה קראתי אותה כמו שקוראים חשבון חשמל – בשעמום. בפעם השנייה, אחרי שאמא של מיכל התקשרה, קראתי אותה לאט, מלה במלה, וכל מלה הרגישה כמו אבן קטנה בתוך הנעל.

היא נכנסה בשעה אחת עשרה וחמש, שמה את המטריה ליד הדלת ונערה את המעיל. מהמסדרון עלה ריח של גשם ושל הבושם שהיא קונה בשוק ברמלה. היא לא הרימה את העיניים. היא ידעה שאני יושב במטבח ושהמעטפה פתוחה על השיש.

— מה זה, אבנר? — היא שאלה, ועדיין לא הביטה בי.

— זה מה שחשבתי שזה, — אמרתי. — כתבתי את זה מחדש. פעם שנייה בחיים שלי.

היא נשענה על הדלת, יד אחת עדיין על ידית המקרר. הסתכלתי על היד שלה. הציפורן באמה השמאלית הייתה סדוקה, כי היא לא הפסיקה לקלף את המדבקות ממחברות של הילדים בעבודה. היא עובדת בגן ילדים בפתח תקווה, שלוש שנים כבר. הגן נקרא "נופית", והילדים קוראים לה "מיכל של הצבעים" כי היא תמיד מביאה צבעי גואש משלה.

— אבנר, תפסיק. אמא שלי התקשרה אליי שבוע שעבר.

— אני יודע. לכן כתבתי את זה.

אמא של מיכל קוראים לה תקווה. אני קורא לה תקווה מאז החתונה, כי כך היא ביקשה. היא גרה ברעננה, בדירה עם סלון ארוך ותמונה של סבא של מיכל מעל הפסנתר. היא לימדה פסנתר במשך שלושים ושש שנה. האצבעות שלה דקות, והציפורניים תמיד נקיות, ותמיד יש לה מטפחת קטנה בכיס הקדמי של החולצה. אני זוכר את המטפחת הזאת מהיום הראשון שבו מיכל לקחה אותי אליה לארוחת ערב. תקווה הניחה את המטפחת ליד הצלחת, חתכה את החלה דק דק ואמרה: "מיכלי היתה רוצה פעם לנגן בקונסרבטוריון. היא אומרת שהיא עובדת עם ילדים. יופי. גם לי קוראים בהורות."

מיכל ישבה אז עם הגב לספרייה. אני ראיתי אותה בולעת את הלחם בלי ללעוס כמעט.

עכשיו היא עמדה מולי במטבח שלנו, בגדרה, בדירה שכורה קטנה מעל סופר, והמפתחות שלה היו תלויים על האצבע כמו מורה של שתיקה.

— אבנר, — היא אמרה וסגרה את המקרר. — אני לא מבינה מה כתבת שם.

— כתבתי שלדירה יש עכשיו בעלים אחד. אתה.

— איזה בעלים? אנחנו נשואים.

— נפרדנו, מיכל. זה ההסכם. את קוראת אותו פעם אחת, רואה מה את מקבלת, וחותמת. בלי עורכי דין שנכנסים לנו לחיים.

היא לא צעקה. זה הדבר שהכי הפריע לי. היא עברה לחלון, נגעה בתריס ביד שטוחה ואמרה בלי להסתובב:

— אמא שלי היתה צודקת בקשר אליך.

— היא אף פעם לא היתה צודקת בקשר אליי.

— היא אמרה שאתה לא תדע לשחרר דברים. היא היתה בטוחה שתיקח את הדירה. היא מכירה אותך ארבע עשרה שנה, אבנר. אולי היא יודעת משהו שאני לא.

זאת היתה המכה. אחרי ארבע עשרה שנה, הדבר היחיד שמיכל עוד הביאה לקרב היה הקול של אמא שלה. אני ראיתי את זה מולי, את הכפולה במיטה שלה, בראש שלה, בכל יום שישי כשהלכנו לרעננה. תקווה מעולם לא ישבה מולי וניתחה אותי. היא פשוט היתה, כמו ריח של פוליש בחנות רהיטים: כלום, אבל אתה יודע שהיא שם.

— תגיד לי למה, — אמרה מיכל.

— כי הפסקת לשאול אותי לאן אני הולך. זה ההתחלה. מהרגע שאישה מפסיקה לשאול, היא כבר בדרך החוצה.

היא צחקה. כזה צחוק קצר, בלי אוויר, של מישהי שהתאמנה מול עצמה במראה של הרכב.

— אבנר, אני עובדת שש שנים באותו גן, אני חוזרת גמורה, ואתה בא ושואל למה לא שאלתי לאן הלכת. אתה נסעת לתל אביב לאכול עם חברים שלא פגשת חמש עשרה שנה. מה הייתי אמורה להגיד?

— היית אמורה להגיד: איך היה, יא חיים שלי. משהו כזה.

— איך היה, יא חיים שלי? — היא חזרה, במבטא שלי, בדיוק כשהייתי שונא פחות.

— לא ככה. את מי את מחקה עכשיו?

היא נאנחה והתיישבה ליד השולחן, מול המעטפה. היד שלה נגעה בפינה המקופלת של הדף, המקום שבו שמתי דבק לפני שחשבתי שהיא תקרע את זה.

— אבנר, אמא שלי ואני לא מדברות כבר שלושה שבועות. בגללך.

— בגללי?

— כי אמרתי לה שאנחנו קונים את הדירה הזאת. היא אמרה שלא תסכים. שהיא מכירה אותך. שהיית תופס את המיטה הקרובה לדלת.

הסתכלתי עליה. על הציפורן הסדוקה. על צורת הראש שלה, על הצלקת הקטנה מעל הגבה, מאותה קפיצה מגובה בגיל תשע, במחנה קיץ של בני עקיבא. הכרתי את כל הדברים האלה. הכרתי את הריח של שמפו קוקוס בזול שהיא קונה, ואת הדרך שבה היא מקפלת מגבות: פעם אחת לרוחב, פעם אחת לאורך, ואז עוד חצי.

— תחתמי, מיכל. הדירה תהיה שלך. אני לא רוצה לרדוף אותך. אני לא כמו אמא שלך.

— אתה גרוע יותר. אמא שלי לפחות אומרת מה היא רוצה.

קמתי. פתחתי את החלון למטבח. הריח של הגשם נכנס, ואיתו ריח של סירים מרחוב בלפור למטה. בחוץ עבר בחור על קורקינט חשמלי עם קופסה של וולט על הגב. בירידה, מישהו צעק "מישהו כמוך לא מבין כלום".

הסגרתי את החלון.

— אני נוסע, מיכל. יש לי דירה בשכונה ההיא, ליד תחנת הרכבת. חוזה שנתי. כתבתי לך הכל בהסכם: תשמרי על הפרקט. אם תמכרי, תשאירי חלק לאחיין שלך. אני יודע שאת לא תמכרי.

— למה.

— כי את לא מסוגלת. את תגורי שם עם החתולה ועם התמונות שאבא שלך צילם לפני שנפטר, וכל פעם שיום ההולדת שלי יגיע, את תורידי תריסים ותשני עם הראש הפוך.

היא קמה. לקחה את המעטפה, החזיקה אותה בשתי ידיים מול החזה, כמו טקסט של תפילה.

— ומה אתה תעשה, אבנר? איפה תהיה כשאני אחתום?

— אני אהיה במכונית, למטה. תשלימי כשתהיי מוכנה. יש לי חצי מיכל דלק. בזול, חצי מיכל זה שעה של חשיבה.

— אני לא רוצה אותך למטה. אני רוצה אותך פה, כשאני חותמת.

— בסדר. אני פה.

היא פתחה את המעטפה. השעון במטבח הראה שתים עשרה ואחת. היא קראה את שני העמודים. אני ספרתי את חבטות המטריה שנפלה ליד הדלת – חמש. בדיוק. כמו תמיד.

— אבנר, — היא אמרה. — כמה תעלה הדירה?

— אחת מאה ושתיים. אני כתבתי את זה. זה המחיר מהשמאות המקורית. בלי טיפוח.

— ולמה לא שמת את זה שזה מגיע לי?

— כי זה לא מגיע לך. זה לא מתנה. זה הסכם. ההסכם הוא שאני יודע שתפסיד אותנו בשביל אמא שלך, ועכשיו זה בחינם. בלי סכומים.

היא שמטה את הדף על השולחן. המטריה נפלה עוד פעם, הפעם כי הדלת נפתחה מהרוח. מישהו בחדר המדרגות פתח דלת למטה.

— היא היתה כאן שלשום, — אמרה מיכל. — אמא שלי. היא ישבה איפה שאתה יושב. היא שאלה מה אני אעשה עם הדירה אחרי שתעזוב. הצעתי לה שנמכור ונסגור עניין. היא אמרה: "אבנר לא יסכים למכור. הוא יישאר בשיפוץ של התקרה, יהיה תלוי על הסולם, בלי לחפש דירה. הוא לא יעזוב."

— והיא צדקה?

— היא לא ידעה שאתה כבר חתום על חוזה בשכונה ההיא. היא לא ידעה שנסעת לבדוק מקום.

— מאיפה את ידעת?

— מהבנק. הורדת סכום גדול בחודש שעבר. אחת עשרה אלף וריבית הזויה. אני רואה את החשבון. זה עוד דבר שלא הפסקת.

הסתכלתי על המעטפה. הדף פונה עם הכתב שלי: "אני, אבנר מזרחי, מוותר על מחצית מדירתי ברחוב בלפור 17, פתח תקווה, לטובת מיכל ברק."

— רוצה לחתום או לא? — שאלתי.

— אני רוצה לדעת מה תעשה עם החיים שלך.

— אעשה את מה שלא עשיתי בתוכי מעולם.

— מה.

— לא אבקש רשות.

משהו בזווית הפה שלה זז. כשהכרנו, אני זוכר, היא נשכה את השפה התחתונה ככה. פעם, כשעמדה על אוטובוס בתל אביב בדרך לבחינה. ישבתי מאחוריה. היא לא ידעה מי אני. היא נשכה את השפה, ופתאום קמה ונתנה את המושב לאישה עם תינוק. אז ידעתי: הסיפור הזה. אני הולך עליו.

עכשיו היא נשכה את השפה אחרת. הפוכה. מבפנים.

— אבנר, — היא אמרה לאט. — אמא שלי תבוא לפה ביום ראשון.

— אז?

— היא תראה את ההסכם. היא תגיד: "זה טריק. הוא ייקח אותך לבית משפט בעוד שנה." היא תדע. היא תדע בדיוק מה עשית.

— תקווה תדע מה אני עשיתי? — צחקתי. — אני בקושי יודע.

— היא תגיד שלושה דברים. פרוטוקול קבוע. אחת: "אבנר מפחד להישאר לבד, לכן הוא מוותר על הדירה כדי שתרגישי שהוא טוב." שתיים: "הוא ייקח את הפריים טיים בפרידה. הוא יהיה הנדיב. תסבלי את זה." שלוש: "מי מוותר על מאה אלף שקל בלי דבר?"

— שזה הדבר המדויק. אולי היא צודקת.

היא לקחתה את העט מהמגירה ליד הכיריים. עט כחול, של קופת חולים, כזה שמתמודדים איתו עם שיניים כשנגמר הדיו.

— אני לא אחתום על זה, — היא אמרה.

— מה?

— תשמור את ההסכם. ותקרע אותו כשתגיע לדירה החדשה. אני לא רוצה את הדירה מאדם שלא יודע לבקש ממני כוס מים.

הלב שלי נתן מכה, כזאת שמרגישים באוזן.

— אני לא מבין.

— המים, אבנר. כל השנים אתה קם בלילה ושותה מהברז של המטבח. אתה לא מבקש, כי זה שלנו. אתה לא מבקש כוס, אתה לא מבקש דבר. בכול. ואז אתה הולך לבדוק חוזה בשכונה, בלי מילה. מוותר על דירה בדף. לעולם לא מבקש.

— ומה לעשות? לבקש?

— תבקש עכשיו. כוס מים. מהברז.

הסתכלתי על הברז. על הכוס הירוקה מהסטוף של איקאה שעמדה לי ליד הקומקום כל השנים.

— מיכל, מאיפה זה בא לך?

— מאמא שלי. תראה, יש בה דברים שימושיים. היא תמיד אמרה: "מי שלא מבקש, לא נשוי, הוא שותף."

קמתי. ניגשתי לברז. פתחתי את המים הקרים. צליל של זרם בין האצבעות. היא עמדה מאחורי, שמעתי אותה נושפת אויר מהאף.

— זהו, — אמרתי.

— לא זהו. תגיד את זה.

— מיכל, תני לי כוס מים.

הדמעות שלה, שמעתי. לא ראיתי. הן נפלו על הדף, על השורה האחרונה, בדיוק על המילה "יחד" או "לחוד" – אני לא זוכר מה כתבתי שם.

היא לקחה את הכוס מהיד שלי, מילאה אותה חצי, ונתנה לי אותה בחזרה.

— הנה, אבנר. שתה.

שתיתי. המים היו בטמפרטורה של לילה בפתח תקווה, צוננים מצד אחד וחמים מהצד השני, כמו דברים שאנחנו לא יודעים על עצמנו עד שמישהו מדליק אור ומראה לנו.

באותו לילה, בארבע וחצי לפנות בוקר, קמתי והלכתי לשירותים. ההסכם היה עדיין על השולחן. מיכל ישנה עם הפנים לברז, הפוך. בפינת הדף היה סימן רטוב. חתימה.

לא של מיכל. שלי.