— לאן את בכלל הולכת?! — עומרי חסם לה את הדלת בגוף שלם. — מי יטפל באמא שלי? אין לי זמן בשביל השטויות האלה!
מיכל עמדה על סף הדירה עם מזוודה ביד אחת ותיק בכתף השנייה. מאחוריה נשארה דירת החמות ברחוב ויצמן בפתח תקווה, שבה בילתה שמונה חודשים בלי חופש, בלי שינה של ממש, ובלי מילת תודה אחת. הטלוויזיה בסלון עדיין דלוקה — ערוץ 12, סדרת בוקר איטלקית שרות, החמות, אוהבת לצפות בה בזמן שמיכל מחליפה לה חיתול. הריח של תה נענע קר עומד באוויר.
עומרי עמד מולה, ידיים פרושות בצדדים, כאילו יש לו זכות חוקית לא לתת לה לצאת. הפנים שלו נעו בין כעס לתדהמה — הוא באמת לא האמין שהיא תעז לעזוב.
לפני שלוש שנים מיכל סלחה לו על הבגידה. סלחה בשביל המשפחה, בשביל העבר המשותף, בשביל תקווה לעתיד שנראה אז עדיין אפשרי. המאהבת כביכול נעלמה מחייו. עומרי נשבע שלא יבגוד שוב, הבטיח לא להסתיר כסף, לא לשקר, לא לקבל החלטות בלי לשתף אותה. מיכל האמינה לו.
ועכשיו הוא עמד בפתח דירת אמו ודרש שהיא תמשיך לטפל בחולה משותקת בחינם, בזמן שהוא עצמו גר בנפרד וחוזר על אותו משפט: "אין לי זמן."
— עומרי, זוז מהדלת, — אמרה מיכל בקול שקט.
— השתגעת לגמרי?! — קולו נסדק לצעקה. — אמא שוכבת שם, ואת אורזת מזוודות?! יש לך בכלל מצפון?
— יש לי. לך, נראה, הוא נשאר איפשהו במסדרון. ביחד עם תחושת הבושה.
עומרי קפא. הוא לא היה רגיל שהיא עונה לו. שמונה חודשים מיכל האכילה את אמו בשתיקה, רחצה אותה, החליפה סדינים, הפכה אותה כל שעתיים כדי שלא יתפתחו פצעי לחץ, הזמינה רופאים וקנתה תרופות מבית המרקחת בפינת הרחוב. עומרי הגיע פעם בשבוע, לעשרים־שלושים דקות. ישב ליד המיטה, שאל: "אמא, מה שלומך?" ואז יצא למטבח, שתה קפה שמיכל הכינה, ומיהר חזרה ל"חיים החשובים" שלו.
— את איבדת כל גבול! — הוא צעק. — אני מפרנס אותך!
מיכל צחקה בקול חנוק.
— מפרנס?
— כן!
— בשמונה חודשים לא נתת לי שקל אחד. — היא הניחה את המזוודה על הרצפה. — קניתי אוכל אני. תרופות — אני. חיתולים למבוגרים, קרמים, תוספי תזונה מיוחדים — גם אני. הפרנסה שלך התבטאה בהודעת וואטסאפ אחת כל שלושה ימים: "מה עם אמא?"
— זו חובה שלך!
— חובה שלי לטפל באמא שלך? — היא הרימה גבה. — פרשנות מעניינת לחוק. תראה לי את הסעיף.
עומרי חרק שיניים. הוא תמיד חשב שהמילה האחרונה שלו. שמיכל תתווכח כמה דקות ואז תשתוק ותעשה מה שהוא דורש. כך זה תמיד היה. אבל היום משהו השתנה.
— לאמא שלך יש בן, — המשיכה מיכל. — יש בת, קרן, שגרה באילת ומגיעה פעם בשנה להתלונן שהחופשה שלה נהרסה בגלל המחלה. יש אחות, שולה, שנכנסת לאכול מהמקרר ומספרת לשכנים כמה היא דואגת. יש אח, יורם, שגר עשרים דקות משם ובשנה האחרונה הופיע פעמיים. את יודעת מה משותף לכולם?
— מה?
— כולם החליטו שהכלה צריכה לטפל. — היא הצביעה על עצמה. — אני. אישה שהיא זרה להם למעשה. הילדים, האחות והאח עסוקים בחיים שלהם. ואני בשבילם — מטפלת בחינם.
— את אשתי!
— הייתי.
מיכל שלפה מהתיק דף מקופל והושיטה אותו לבעלה. עומרי לקח אותו באופן אוטומטי. פתח. המבט שלו רץ על השורות ונעצר על המילים: **"כתב תביעה לגירושין."**
הפנים שלו השתנו.
— את… מה את עושה?
קולו נעשה פתאום שקט, כמעט מתחנן.
— משיבה צדק.
— בגלל אמא את הורסת משפחה?
— לא בגלל אמא. — מיכל הביטה לו ישר בעיניים. — בגללך.
— לא עשיתי כלום!
— שמונה חודשים חייתי כאן לבד עם אישה משותקת. אתה במכוון לא עברת לגור פה כי לא רצית לעזור.
— לא נוח לי לנסוע מפה לעבודה!
— לא נוח? — חיוך מריר עלה על שפתיה. — מפה למשרד שלך ברמת גן חמש עשרה דקות. מהדירה שלנו — עשר. ויתרת עליי בשביל חמש דקות נסיעה.
— זה לא ככה.
— בדיוק ככה.
היא דיברה בשקט, למרות שבפנים הכול רעד.
— בטח היה לי מאוד נוח לא לישון בלילות. לרוץ עם סיר. להחליף סדינים רטובים. לכבס ביד כשהמכונה התקלקלה ואתה אמרת: "תזמיני בעצמך טכנאי, אני עסוק."
— אז מה?
— הזמנתי.
— אז מה הבעיה?
— לא טכנאי.
עומרי כיווץ מצח.
— אז מי?
— שירותי הרווחה.
הוא הביט בה כמה שניות בלי להבין.
— איזה שירותי רווחה עוד?
— מחר בבוקר יגיעו אנשי מקצוע. הם יבדקו את אמא שלך ויסדרו לה טיפול זמני במרכז סיעודי.
עומרי אחז בראשו.
— קראת לעובדים סוציאליים?!
— כן.
— את מבינה מה עשית? זה בושה! כולם ידעו!
— ומה שאמא שלך שוכבת שמונה חודשים בלי עזרה מהילדים שלה — זה לא בושה?
— אני עובד!
— גם אני עבדתי.
— ישבת בבית!
מיכל עצמה עיניים לרגע. שלוש המילים האלה מחקו את מה שנשאר ביניהם.
— ישבתי בבית? — היא הנהנה לאט. — כן. בין ההאכלות, הניקיון, החלפת החיתולים וההשכמות בלילה עוד הספקתי לעבוד מרחוק. את יודע כמה ישנתי? ארבע שעות ביממה. בפיסות.
— אל תגזימי.
— ואתה מה עשית באותו זמן?
הוא הסיט מבט.
— עבדתי.
— כל ערב?
— היה לי פרויקט מסובך.
— עד שתיים בלילה?
— לפעמים.
— וגם בשבתות?
עומרי הרים ראש בחדות.
— לאן את חותרת?
מיכל הביטה בו ארוכות.
— גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת הרבה זמן.
היא ניגשה לשולחן, פתחה את התיק ושלפה תיקייה שחורה דקה.
— למה בעל שכביכול עובד עד הלילה מכבה מיקום?
— עקבת אחריי?
— למה הוא מושך כסף מהחשבון המשותף במזומן?
— זה הכסף שלי!
— שלנו.
— אני הרווחתי!
— בזמן שאני טיפלתי בחינם באמא שלך ולא יכולתי לעבוד כמו שצריך.
עומרי צעד לעברה.
— מה יש בתיקייה?
— הוכחות למה שבאמת עשית בזמן שהפכתי את אמא שלך במיטה.
הפנים שלו הלבינו. רק מעט. אבל מיכל שמה לב.
— אל תמציאי שטויות.
— לא המצאתי כלום.
היא שלפה כמה תמונות. בראשונה עומרי יוצא ממסעדה, זרוע סביב אישה שחומת שיער. בשנייה הם נכנסים לרכב שלו — מזדה 6 אפורה. בשלישית הם נכנסים לבניין חדש. התאריך למטה: לפני שבועיים.
עומרי חטף את התמונות.
— מאיפה זה אצלך?
— אז זה לא פוטושופ.
— זו קולגה!
— אותה קולגה שאיתה בגדת בי לפני שלוש שנים?
הוא קפא.
— היא חזרה, נכון?
— מיכל…
— שמונה חודשים שכנעת אותי שאתה קורס בעבודה כדי לממן את הטיפול באמא.
היא שלפה דפי בנק.
— ובעצם העברת כסף לדנה.
— זה לא מה שאת חושבת.
— בטח. — מיכל הנהנה כמעט בעליצות. — בטח כל חודש שלחת לקולגה שלך חמשת אלפים שקל בשביל ייעוץ מקצועי בחדר השינה שלה.
— אל תעזי לדבר ככה!
— למה? לא נעים לשמוע את האמת?
עומרי זרק את התמונות על השולחן.
— כן, נפגשנו.
— כמה זמן?
— זה לא משנה.
— לי זה משנה.
— כמה חודשים.
מיכל הרגישה משהו נקרע בחזה. לא כי לא ניחשה. אלא כי עכשיו שמעה את זה בקול רם.
— בזמן שקניתי לאמא שלך תרופות?
הוא שתק.
— בזמן שהחזקתי לה יד בלילות כשהיא פחדה?
— לא ביקשתי שתעשי כל כך הרבה!
— כל יום אמרת שאין לך אף אחד אחר.
— היה אפשר לשכור מטפלת!
— באיזה כסף? — מיכל הרימה את הדף. — בכסף ששלחת לדנה?
עומרי הסמיק.
— מספיק!
— לא. — היא הרימה קול לראשונה. — הפעם אתה תשמע אותי עד הסוף.
מהחדר הסמוך נשמע קול חלש. רות התעוררה.
— מיכל'ה… — קראה.
מיכל הלכה מיד לחדר השינה. רות שכבה על מיטה סיעודית גבוהה. בחודשים האחרונים היא רזתה נורא. השיער הפך כמעט לבן לגמרי, הידיים דקות וחסרות כוח.
— מים, בבקשה.
מיכל עזרה לה להרים את הראש ונתנה לה כמה לגימות. רות הביטה במזוודה שבמסדרון.
— את הולכת?
— כן, רות.
— ואני?
בעיניים שלה הופיע פחד.
מיכל התיישבה לידה.
— מחר יגיעו אנשים שיארגנו לך טיפול מקצועי.
— ישלחו אותי לבית אבות?
— למרכז שיקומי. יש שם רופאים, אחיות, מיטות מיוחדות ופיזיותרפיה.
רות פרצה בבכי.
— אני לא צריכה לאף אחד.
מיכל אחזה בידה.
— אל תגידי ככה.
— עומרי לא ייקח אותי אליו.
בפתח עמד בנה.
— אמא, אל תתחילי.
היא הפנתה אליו מבט.
— הבנתי מזמן.
— מה בדיוק?
— למה אתה לא מגיע.
עומרי החוויר.
— את חולה. את מדמיינת.
רות פנתה לאט למיכל.
— במגירה העליונה של השידה יש מעטפה.
— איזו מעטפה?
— תביאי.
עומרי נדרך מיד.
— אמא, אל תעשי את זה.
— אני חייבת.
מיכל ניגשה לשידה. במגירה העליונה, מתחת למטפחות, אכן היתה מעטפה חומה גדולה. היא שלפה אותה.
— תני לי, — אמר עומרי בחדות.
מיכל לחצה את המעטפה לחזה.
— למה?
— אלה מסמכים אישיים של אמא.
— אז שהיא תחליט בעצמה.
רות הושיטה יד רועדת.
— תפתחי.
בתוך המעטפה היו דפי בנק, ייפוי כוח נוטריוני, ועותק של חוזה רכישת דירה. מיכל עברה במהירות על העמוד הראשון. הקונה — דנה. אותה אישה מהתמונות. והכסף למקדמה הראשונה הועבר מחשבון הבנק של רות בבנק הפועלים, סניף פתח תקווה.
— מה זה? — שאלה מיכל בשקט.
עומרי זינק קדימה.
— תני את זה!
היא נסוגה.
— לקחת את הכסף של אמא שלך?
— היא הסכימה בעצמה.
— אני לא הסכמתי, — לחשה רות.
עומרי הסתובב בחדות.
— אמא!
— הבאת מסמכים אחרי בית החולים. אמרת שזו הסכמה לתשלום למטפלת.
מיכל הפכה את העמוד הבא. חתימת החמות עמדה על ייפוי הכוח שמאפשר לעומרי לנהל את החשבונות והרכוש שלה.
— רימית אותה בדיוק כמו שרימית אותי.
— זה היה כסף משפחתי!
— לא. זה היה כסף של אמא שלך המשותקת.
— היא בכלל לא משתמשת בו!
רות עצמה עיניים. דמעות זלגו על לחייה.
— חסכתי את זה בשביל טיפול.
עומרי הניף יד.
— איזה טיפול? הרופאים אמרו שלא תקומי יותר!
בחדר השתררה שתיקה.
מיכל הביטה בבעלה. בפעם הראשונה בלי שום תקווה שנשאר בו משהו אנושי.
— צא, — אמרה.
— זו הדירה של אמא שלי!
— בדיוק בגלל זה היא תחליט מי נשאר כאן.
רות פקחה עיניים.
— עומרי…
— אמא, אל תקשיבי לה.
— לך.
הוא קפא.
— מה?
— לך מהדירה שלי.
קול אמו היה חלש אבל ברור.
— ותשאיר את המפתחות.
הוא הביט בה כאילו בגדה בו.
— אחרי כל מה שעשיתי בשבילך?
רות חייכה חיוך מריר.
— גנבת לי כסף, נטשת אותי בשביל אשתך, וחיכית שאני אמות.
— זה לא נכון!
— שמעתי את השיחה שלך עם דנה.
עומרי הלבין לגמרי. מיכל הרגישה צמרמורת עוברת בגב.
— איזו שיחה?
החמות הביטה בה.
— זו ששאחריה הבנתי שבני לא רק לקח את הכסף.
היא הצביעה על השידה ליד המיטה.
— שם יש פלאפון. בהקלטות תמצאי קובץ מיום חמישי שעבר.
עומרי זינק לעבר השידה. מיכל עמדה בינו לבין המכשיר.
— זוזי.
— זה לא עניינך!
הוא אחז בכתפה.
ובאותו רגע נשמעה נקישה בדלת. אחת. שתיים. שלוש.
— שירותי הרווחה אמורים להגיע רק מחר, — אמרה מיכל בשקט.
עומרי קפא. מהמסדרון נשמע קול גברי:
— משטרה. פתחו בבקשה.
מיכל הביטה בחמות. זו הנהנה בקושי.
— אני התקשרתי אליהם אתמול, בעצמי.
עומרי נסוג צעד.
— אמא… מה עשית?
— מה שהייתי צריכה לעשות מזמן.
שוב נשמעה נקישה.
— פתחו מיד!
מיכל לקחה את הפלאפון מהשידה. פתחה את ההקלטות. מצאה את הקובץ. על המסך הבהב אורך — עשרים ושבע דקות. לחצה על ניגון.
בהתחלה נשמע קולו של עומרי:
— צריך לחכות עוד קצת. כשאמא תמות, הדירה גם תעבור אליי.
אז ענתה דנה:
— ומיכל?
עומרי צחק.
— היא עד אז תחתום על הגירושין. שתחשוב שהיא סתם מטפלת בזקנה. בעצם היא עוזרת לנו לחכות לירושה…
מיכל הרימה מבט לאט. אבל המשפט הבא הקפיא גם את עומרי עצמו. כי בהקלטה הוא לא דיבר רק על הדירה והכסף. הוא ציין את התאריך המדויק שבו אמו אמורה היתה למות.
הדפיקה בדלת נשמעה שוב, חזקה יותר. מיכל לא זזה. היא הצמידה את הפלאפון לרות, שאחזה בו בשתי ידיים רועדות והקשיבה לקול בנה עד הסוף.
השוטרים חיכו במסדרון עוד רגע לפני שנכנסו. שניים במדים, אישה אחת מהרווחה עם תיק קלסר תחת הזרוע — היא הגיעה מוקדם, לא מחר, כי רות התקשרה גם אליה בעצמה, שעה אחרי המשטרה. עומרי עמד באמצע החדר, המפתחות עדיין בכיסו, בלי כוח להזיז אף שריר.
מיכל לא חיכתה לראות את הסוף של השיחה בין השוטרים לבעלה. היא ישבה על קצה המיטה, החזירה לרות כוס מים, וכיסתה אותה בשמיכה שהתקמטה בזמן ההתפרצות. בחוץ, מהחלון, נשמע קול שכן שמכניס עגלת קניות לבניין — יום שלישי רגיל, שוק פתח תקווה עוד פתוח שעה נוספת.
למחרת בבוקר, אחרי שהמשטרה סיימה לרשום הודעה על חשד לגניבה מבן משפחה חסר ישע ואחרי שנציגת הרווחה קבעה תור לוועדה, מיכל ישבה עם רות בסלון, שתיהן עדיין ערות מהלילה. על השולחן הונחה תיקיית ניילון שקופה — לא המעטפה הישנה של החמות, אלא אחת חדשה שמיכל קנתה בבוקר בחנות המשרד ברחוב הרברט סמואל. בפנים: ייפוי כוח מתמשך חדש שרות חתמה עליו אצל נוטריון שהוזמן הביתה, שמבטל את הייפוי הקודם ומעביר את הטיפול בחשבונות לידי אחות רות — שולה, זו שהייתה נכנסת לאכול מהמקרר, אבל שהתייצבה הפעם בעצמה כבר בשבע בבוקר, בלי איפור, עם עיניים אדומות.
מיכל לא ביקשה שום דבר לעצמה מהחשבון. היא סגרה את החשבון המשותף שלה ושל עומרי בבנק לאומי, סניף כיכר מסריק, והעבירה את חלקה — שלושים ואחד אלף שקל שנשארו שם מהחיסכון המשותף — לחשבון חדש על שמה בלבד. את זה עשתה בעצמה, בטלפון, מול עיני רות, שצפתה במסך ואמרה רק: "תעשי מה שאת צריכה."
עומרי לא חזר לדירה. בשבוע שאחרי, כשהגיע לאסוף חפצים אישיים בליווי שוטר לפי בקשת עורך הדין של אמו, מצא שהמנעול בדלת הוחלף. הוא צלצל בפעמון. אף אחד לא פתח. שולה, שעברה זמנית לגור עם רות, הסתכלה עליו מהמרפסת ואמרה רק: "תתאם עם עורך הדין." הוא עמד עוד כמה דקות במסדרון, מזוודת בד ביד, ואז ירד במדרגות.
מיכל שלחה את כתב התביעה לגירושין לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה באותו שבוע. בעמוד האחרון, בסעיף חלוקת רכוש, היא לא ביקשה כלום מדירת עומרי או מהחיסכונות שלו מהעבודה. רק את מה שהיה שלה מלכתחילה. עורכת הדין שלה, כשקראה את התיק, אמרה שזה אחד המקרים הכי מסודרים שראתה — "יש לך כל הראיות, זה יהיה מהיר."
בערב, כשרות כבר נרדמה והבית נשקט, מיכל ישבה במטבח עם כוס תה נענע — אותו תה שרות אוהבת — והחזיקה ביד את התיקייה החדשה. לא פתחה אותה שוב. פשוט הניחה אותה על השולחן, ליד הטלוויזיה שעדיין דלוקה על ערוץ 12, ויצאה למרפסת לנשום אוויר של ליל אוגוסט חם.
