זה שאתה לא רואה
בואו נדבר רגע על חניה. כן, חניה.
אני נוסע כל בוקר לעבודה באזור התעשייה הצפוני של חיפה, ויש שם מגרש חניה אחד גדול מול בניין המשרדים. מי שמגיע לפני שמונה מוצא מקום קרוב לדלת. מי שמגיע אחרי תשע נוסע חצי קילומטר עד לחניון העפר ליד המחסנים והולך ברגל. ככה זה שנים, ואף אחד לא מתלונן יותר מדי.
אני מהראשונים. תמיד הייתי ככה — יוצא מהבית בעשר לשבע, קונה קפה בארומה על הצומת, ועד שהמגרש מתחיל להתמלא אני כבר יושב במשרד עם התריסים פתוחים. מקום ראשון, צמוד לעמוד התאורה. גם בחורף, כשהגשם שוטף את כל המפרץ, אני רץ חמישה צעדים מהרכב לדלת ונגמר.
אבל יש מישהו שמקדים אותי.
סקודה אוקטביה לבנה, דור ישן, עם מדבקה דהויה של "שלום עכשיו" על הפגוש האחורי. כל בוקר היא עומדת שם, במרחק הליכה של דקה מהכניסה, בשורה האחורית. לא קרוב לדלת. בצד, איפה שהשיחים כבר נוגעים בקיר. המקום הכי רחוק שאפשר בלי לצאת מהמגרש.
בהתחלה חשבתי שזה מישהו שלא רוצה שיפגעו לו ברכב. יש כאלה, אני יודע — עומדים רחוק מכולם, מפחדים משריטות. אבל לא, הסקודה הזאת ישנה, יש לה כבר שקע בדלת הנהג, ואף אחד לא היה בוכה עליה. אחר כך חשבתי שאולי הנהג מגיע מאוחר וזה פשוט מה שנשאר. גם לא — כי בכל פעם שאני נכנס למגרש, הסקודה כבר שם. עומדת לבד, רחוק, כמו כלב זקן שלא רוצה להפריע.
שאלתי פעם את המאבטח בכניסה, בחור צעיר בשם תומר.
"מי זה עם הסקודה הלבנה?"
"איזה סקודה?"
"זאת שעומדת רחוק כל הזמן."
תומר משך בכתפיו. "לא יודע, אחי. מישהו מהבניין. למה?"
"סתם. נראה לי הוא תמיד לוקח את המקום הכי גרוע."
"אולי הוא פשוט לא ממהר."
וזהו. המשכתי הלאה.
לא יודע למה זה תפס אותי. אולי כי אני מהאנשים שתמיד רוצים הכי קרוב, הכי נוח, הכי מהר. אני לא מתבייש בזה. אם יש מקום פנוי מול הדלת, אני לוקח אותו. ואם מישהו אחר רצה אותו, שיגיע מוקדם. זה ההגיון שלי.
אבל הסקודה הזאת כל בוקר הזכירה לי שיש עוד הגיון.
יום אחד נפל לי הראש. הגעתי באיחור, איפשהו אחרי תשע וחצי. המגרש היה מלא עד הקצה, חוץ ממקום אחד — איפשהו מאחור, ליד המדרגות של מחסן תשע, איפה שהחתולים מתחבאים מתחת לשיחים. עצרתי שם, יצאתי, ואז ראיתי אותה שוב.
האוקטביה הלבנה עמדה לא רחוק, עשרה מטר ממני. ועל השמשה הקדמית, מתחת למגב, היה פתק קטן מקופל.
אני לא נוהג לקרוא פתקים של אחרים. באמת. אבל הרוח הפכה אותו, והוא נדבק לשמשה, ואני עברתי ליד, וראיתי את השורה הראשונה, כי היא נכתבה בעט כחול עבה:
"תודה שחנית רחוק. אבא שלי הגיע בזמן."
עצרתי.
הסתכלתי מסביב. לא היה שם אף אחד. המגרש כולו עמד בשקט של אמצע יום עבודה, רק מזגנים טפטפו מהגגות. הרמתי את הפתק בעדינות, בלי לקלף אותו, רק כדי לראות אם יש עוד. היה עוד. למטה, באותו עט כחול:
"אני עובד במשמרות בבית החולים רמב"ם. כשאני מגיע אחרי לילה לבן, אין לי כוח ללכת מהקצה. אתה תמיד שם, רחוק. כמה פעמים זה עזר לי."
וזה נגמר במילה אחת: "שלומי."
קפלתי את הפתק בחזרה, הכי מדויק שיכולתי, ושמתי אותו מתחת למגב כמו שהיה.
נכנסתי למשרד שלי, ישבתי מול המחשב, ולא פתחתי כלום. ישבתי ככה אולי עשרים דקות. ואז קם בי דחף מוזר: רציתי לפגוש את הבנאדם הזה. את בעל הסקודה. לראות אם יש לו פרצוף של מלאך כזה, או שהוא סתם בן אדם שעומד רחוק כי ככה נוח לו.
חיכיתי בחניה בערב. לא יודע למה, לא תכננתי לדבר איתו. רק לראות.
בחמש ורבע יצא מהבניין גבר כבן שישים, עם שקית ניילון של סופר ביד, נעלי עבודה קרוקס כחולות, חולצה משובצת אפורה. הוא ניגש לאוקטביה, פתח את הדלת, ואז ראה את הפתק על השמשה.
הוא לקח אותו, קרא, ונשאר לעמוד עם הפתק ביד. הרוח שיחקה לו בנייר. הוא לא זז.
אחרי דקה הוא הסתכל לכיוון הכניסה לבניין, לכיוון המקומות הקרובים, כאילו חיפש מישהו מסוים. אחר כך הכניס את הפתק לכיס החולצה, נכנס לרכב, ונסע.
שלומי מהמשמרות. זה הוא. האיש שחנה רחוק כל יום, לא כי הוא מפחד משריטות, אלא כי הוא יודע איך זה לחזור עייף אחרי לילה שלם, כשכל צעד מרגיש כמו נהר.
בדרך הביתה עצרתי בסופר. קניתי שקית של עגבניות שרי, גבינה בולגרית, ולחם טרי. סתם, שיהיה למקרר. אבל בראש כל הזמן חשבתי על המקומות הקרובים, על איך אני תופס אותם בלי לחשוב, על איך אף אחד לא אמר לי כלום מעולם.
למחרת בבוקר הגעתי למגרש בכוונה לפני שבע. נכנסתי פנימה, עברתי על פני כל המקומות הפנויים ליד הכניסה, ונסעתי עד הקצה. עמדתי שם, ליד הסקודה הלבנה של שלומי, ועצרתי את המנוע.
ישבתי רגע. דרך השמשה הקדמית ראיתי את הבניין, רחוק, חתוך על ידי עמודי חשמל. הפתק של שלומי היה עדיין בכיס שלי. לא תכננתי לקחת אותו, אבל כנראה בלי לשים לב הכנסתי אותו עם הארנק.
יצאתי מהרכב, נעלתי, והלכתי לכיוון הכניסה. הדרך הייתה ארוכה יותר מכל מה שזכרתי. חלפתי על פני מקומות חניה ריקים, קרובים, בדיוק אלה שאני תמיד לוקח. לא עצרתי.
בכניסה לבניין ישב תומר המאבטח. הוא הביט בי מוזר.
"אתה לא עומד קרוב היום?"
"לא."
"למה? יש מקום, ראיתי."
"שיהיה."
הוא משך בכתפיו וחזר לדפדף באיזה טופס. אני עליתי במעלית, נכנסתי למשרד, פתחתי את המחשב, והתחלתי לעבוד.
אחרי שבועיים בערך נתקלתי בשלומי שוב. הוא עמד ליד הרכב שלו, מדבר עם אישה צעירה, אולי בת שלושים וחמש. היא החזיקה תינוק על היד ואמרה לו משהו במתח, בקול נמוך. שלומי הקשיב בלי לענות, שתי ידיים על הגג של הרכב, כאילו הוא צריך משהו יציב להישען עליו. כשהאישה הלכה, הוא נשאר לעמוד ככה עוד רגע, לפני שפתח את הדלת.
עברתי במרחק שלושה מטר ממנו. הוא הרים את הראש, ואני עשיתי דבר אידיוטי: הנפתי יד לעברו.
שלומי הביט בי רגע, בלי להבין מי אני. ואז שאל:
"אתה זה מהמקומות הקרובים? עמדת כאן יום אחד."
"אני."
"זיהיתי אותך. אתה תמיד קרוב לדלת."
"כן."
הפה שלו התעקם קצת בצד אחד, כמעט חיוך. "טוב, אז שלום."
"אני אבי."
"שלומי."
לא אמרתי לו על הפתק. לא סיפרתי שקראתי. רק עמדנו שם שני גברים באמצע מגרש חניה, וכל אחד ידע מה הוא צריך לדעת.
מאז אני עומד רחוק. לא כל יום — אני לא מלאך. יש ימים שאני מאחר, או ימים של גשם, ואני פשוט עוצר קרוב כי אין לי כוח. אבל רוב הבוקרים, כשאני מגיע ראשון למגרש, אני עובר על פני המקומות המוארים ליד הדלת, ונוסע לאיטיות עד הקצה, ועוצר ליד עמוד התאורה הישן, איפה שהשיחים נוגעים בקיר.
לפני חודש בערך קרה דבר. באתי בבוקר, ומישהו אחר הקדים אותי. אוטו קטן, יונדאי i10, עמד במקום הרחוק שלי. המספר שלו לא היה מוכר לי, אבל על השמשה הקדמית היה תלוי מהמראה וו תינוק קטן, בצבע כתום בוהק.
חניתי לידו. כשיצאתי, שמתי לב שהדרייבר, בחור צעיר עם קעקוע על האמה, רץ מהרכב לכיוון הבניין. הוא לא ראה אותי. הוא רץ, עם תיק גב על כתף אחת, ונעלם מבעד לדלתות הזכוכית.
בדרך חזרה באותו ערב עברתי ליד האוטו שלו, ופתאום חשבתי על שולה, אשתי, שאומרת תמיד שאני רואה יותר מדי. אולי היא צודקת. אבל במקום להמשיך, עצרתי, שלפתי מהתיק עט שחור, וכתבתי על פתק כחול קטן מאותו סוג שמצאתי פעם על שמשת הסקודה:
"תודה שחנית רחוק. לפעמים זה בדיוק מה שמישהו אחר צריך."
קפלתי אותו, שמתי מתחת למגב של היונדאי, והלכתי.
אני לא יודע אם הבחור מצא אותו. אני לא יודע אם הוא הבין. לא חיפשתי תשובה.
בדרך הביתה השמש ירדה מעל מפרץ חיפה, והצבע הכתום של וו התינוק נשאר לי בראש כל הדרך, כמו נקודת אור קטנה שנתקעה על הרשתית.
בבית חיכו לי שולה והילדים. היא שאלה למה אני מאוחר.
"עצרתי לכתוב פתק."
"פתק? למי?"
"למישהו בחניה."
היא שמה יד על המותן, הביטה בי כמו שהיא מביטה כשהיא לא בטוחה אם להתלונן או לצחוק. "אתה מוזר, אבי."
"אני יודע."
וחייכתי.
למחרת בבוקר, כשנכנסתי למגרש, ראיתי את היונדאי i10 כבר שם — לא במקום הרחוק, אלא צמוד לעמוד התאורה הישן, בדיוק במקום שאני תמיד לוקח. חנייתי הפעם הייתה בשורה האחורית, ליד הסקודה הלבנה של שלומי. הוו הכתום נדנד קלות ברוח מבעד לשמשה, ואני עצרתי את המנוע וישבתי שם רגע, בלי סיבה מיוחדת, רק להסתכל עליו.
