בכל ערב, בדיוק בשמונה, הייתה דפיקה בשער. פעם אחת עם סירים, פעם שנייה עם עוגה. ובכל פעם, בלי שום קשר למה שהבאתי, היא הייתה נכנסת פנימה כאילו זה הבית שלה.
קראו לה יעל.
היא הופיעה אצלנו במושב ליד זכרון יעקב בסוף מרץ, כשגזמתי את שיחי הרוזמרין לאורך הגדר. עמדתי אז עם כפפות עבודה ומזמרה, ופתאום נשמע קול מאחורי הגב:
— איזה יופי. את עושה הכל לבד?
הסתובבתי. אישה גבוהה, שזופה, עם שיער חלקלק שנאסף בסיכה. נראתה כמו אחת שמגיעה לפה לנפוש ולא לקלף קירות.
אמרתי לה שכן, שאני רגילה.
היא חייכה, אמרה שהיא גרושה טרייה, שקנתה את הבית ממול "בשביל השקט". שבוע אחר כך כבר עמדה אצלי במטבח וביקשה כוס מים.
ואחר כך הפכה לשגרה.
כל ערב. בדיוק כשסיימתי להשקות את הגינה, להתקלח, ולשבת עם ספר על המרפסת.
— אה, אני פשוט חייבת לשתות משהו חם, — הייתה אומרת, מתיישבת בלי שהוזמנה. — אתם לא יודעים כמה מזל יש לכם לגור במקום כזה.
אמנון, בעלי, היה מסמיק ושותק.
הוא תמיד היה כזה. איש שקט. תשאלי אותו משהו — הוא ימלמל משהו. תבקשי ממנו — הוא יעשה. אבל בחיים לא ייקח יוזמה. אחרי עשרים וחמש שנות נישואים התרגלתי.
הבית הזה, אם כבר מדברים, היה כולו שלי. לא במובן הרכושני, אלא בעובדות הפשוטות: ההורים שלי קנו את המגרש עוד לפני שהכרתי אותו. המשכנתא נסגרה מהכסף שקיבלתי כשאמא שלי נפטרה. ואת כולו שיפצתי בעשר אצבעות.
אמנון עבד במפעל הקירור בעכו. משמרות. כשחזר, היה מתקלח, אוכל, ונרדם מול החדשות. בתקופות מסוימות כמעט לא דיברנו. לא מתוך כעס. פשוט ככה.
יעל, לעומתו, הייתה כל כך חיה. היא ידעה לספר סיפורים, לבשל, לצחוק. היא הביאה איתה ריח של בושם מתקתק שנשאר במטבח הרבה אחרי שהלכה.
לא חשבתי על זה כלום.
עד שיום אחד, בשישי בבוקר, כשחזרתי מהסופרמרקט, השכן ממול, דוד, עצר אותי ליד הברזייה.
— נורית, תגידי, בעלך אצלך מתקן משהו? — הוא שאל, בלי לכוון יותר מדי.
— מה זאת אומרת?
— אני אומר… ראיתי אותו אצל יעל. כמה פעמים. עם כלי עבודה. נכנס בבוקר, יוצא בערב.
אני זוכרת איך צחקתי. אמרתי לו שאמנון תמיד עוזר לאחרים. שהוא לא מסוגל לסרב.
דוד לא ענה. רק הסתכל עליי כמו שמסתכלים על מישהי שלא רואה מה שקורה לה מול הפנים.
בערב, כשקילפתי תפוחי אדמה, שאלתי:
— היית אצל יעל היום?
אמנון קפא לרגע. אחר כך הניח את העיתון.
— היא ביקשה שאתקן את תריס הכניסה. האמת, המיסבים שם הרוסים. לא לקח הרבה זמן.
— אצלנו התריס האחורי חורק כבר חודשיים, — אמרתי. — אתה זוכר שאמרתי לך?
— אני אסתדר עם זה בשבת.
בשבת.
לא קרה בשבת.
וגם לא בשבת שאחריה.
בשבת ההיא ישב מולי סלון חדש, כולו מפורק, ואמנון ישן עד עשר.
התריס שלי המשיך לחרוק. וזה של יעל עבד חלק.
יום אחד, כשהייתי במכבסה, הוצאתי חולצה שלו מתוף הכביסה. ריח של בושם. מוכר. מתוק. לא שלי.
לא עשיתי סצנה. לא מהסוג הזה. אבל הלב שלי, כזה עקשן, התחיל לספור.
כמה פעמים הוא יצא בערב.
כמה פעמים הסתכל על הטלפון והפך אותו במהירות, מסך למטה, כשנכנסתי לחדר.
כמה פעמים ענה לי ב"כן, כן" בלי לשמוע מה שאלתי.
ואז, לפני שלושה שבועות, נסעתי לחיפה. הייתי צריכה לקנות דשן לגינה. חזרתי מוקדם מהצפוי, וכשפתחתי את תא הכפפות כדי לקחת מטריה מצאתי שם קופסה קטנה. מכסחת ברגים. חדשה. עם נייר קבלה מקופל.
התאריך על הפתק היה מלפני שבוע.
הסכום: מאתיים וחמישים שקל.
זה לא כסף גדול. אבל זו הפעם הראשונה שראיתי כלי כזה אצלו. ואז נזכרתי איפה שמתי לב אליו קודם. בחצר של יעל, מפורק על שולחן, ביחד עם מדף עץ חדש.
הסתכלתי על המפתחות שלי. המפתח של הבית שלה לא היה עליהם. עדיין לא.
שבוע אחר כך היה ערב שישי.
בת שלי, מאיה, הגיעה מהעיר. בת עשרים ושבע. אדריכלית בתל אביב. אנחנו לא מדברות הרבה, אבל אנחנו משתדלות.
הזמנו את כל השכנים. כמו בכל שישי.
ובשולחן, איך לא, התייצבה יעל.
עם שמלה לבנה, שיער פזור, וקערת סלט עם חמוציות. היא ישבה ליד החלון, מחייכת כמו מישהי שקנתה מקום בשולחן.
אמנון עזר לה להתיישב. שפך לה מים. הביא לה מלח.
אני לא יודעת למה דווקא אז. אולי בגלל שהוא לא הסתכל עליי. אולי בגלל שמאיה צחקה איתה על מתכון לסלט.
או שאולי בגלל שברגע שנכנסו האורחים, נפל לי האסימון.
הלכתי לחדר. פתחתי את המגירה שלו. מה שחיפשתי לא היה שם. אבל בפעם הזאת לא חיפשתי גרביים.
שמתי את ידי מאחורי ערימת המגבות בארון.
שום דבר.
אבל על המדף, מתחת לחולצות מקופלות, מצאתי מפתח בודד. קטן. עם רצועה כחולה משוחקת, כמו שקושרים למשהו שנוגעים בו כל יום. הכרתי את הצורה שלו — מנעול צילינדר, מהסוג שהתקינו בבתים הישנים במושב. לא הדגם שיש לנו. הדגם שיש ליעל.
לקחתי אותו. ובמקומו שמתי פתק. שלוש מילים: "סיימנו את הקפה."
חזרתי לשולחן. מזגתי לעצמי עראק. הרמתי כוסית.
— יעל, תספרי לכולם איך קוראים למי שמוזמן כל ערב לשבתות שלנו, — אמרתי.
כולם שתקו.
— נורית, על מה את מדברת? — שאלה מאיה.
הנחתי את המפתח באמצע השולחן, ליד קערת הסלט שלה.
— תשאלי אותה למה יש לה מפתח לבית שלי, כשגם לי אין מפתח לבית שלה.
יעל הלבינה. פתחה את הפה, סגרה אותו.
אמנון קם מהכיסא כאילו רצה לעצור משהו, ובתנועה הזאת נפל הטלפון שלו מהכיס אל השולחן. המסך נדלק. הודעה מיעל, מלפני שעה: "תבוא מוקדם הערב, לפני שהיא חוזרת."
לא נגעתי בטלפון. הוא היה שם, פתוח, מול כולם.
אמנון ישב בחזרה. פניו לבנים כמו המפה.
מאיה הסתכלה במסך, ואז בי.
ואז היא אמרה משהו שחתך אותי עמוק יותר מכל דבר אחר:
— אמא, את באמת חושבת שזה קורה בלי סיבה? את אשמה בדיוק כמוהו. שנים את חיה בתוך החצר שלך. הגינה שלך. הנקיון שלך. אבא צריך חום. לא רשימות של מה לתקן.
החדר קפא.
לא עניתי כלום.
קמתי. הלכתי למטבח. הוצאתי מהמגירה את החוזה של הבית, את המסמכים של המושב, את הפרוטוקולים מהוועדה.
על הכריכה רשמתי בטוש: "פגישה אצל עורך דין — יום ראשון."
למחרת בבוקר, כשאמנון עדיין ישן, נסעתי לעיר עם כל הניירת.
הגעתי למשרד של עורך דין שהמליצו עליו בוועד המושב.
— אני רוצה לדעת מה שלי, — הנחתי את התיק על השולחן. — הבית נרשם על שנינו, אבל המשכנתא נסגרה מכספי ירושה שלי, ואת השיפוץ עשיתי בעצמי, בלי שהוא הביא שקל. אני רוצה הליך גירושין, ואני רוצה לדעת איך מחלקים דבר כזה.
עורך הדין הסביר לי בסבלנות: כספי ירושה שהושקעו בנכס משותף יכולים להיחשב כנכס חיצוני בחישוב האיזון, אבל זה תהליך, לא חתימה אחת. הוא פתח לי תיק. קבע לי פגישת המשך בעוד שבועיים, עם רואה חשבון שיבדוק את הכספים.
בדרך הביתה עצרתי ליד הים בעכו, רק לשבת רגע. בכיס המעיל מצאתי את המפתח הקטן עם הרצועה הכחולה. סגרתי עליו את האגרוף.
בערב, כשחזרתי, אורות הבית של יעל היו דולקים.
נעמדתי ליד השער שלי. הנחתי את המפתח על הגדר, בדיוק שם, על סלע קטן, ליד שיח הוורדים שאני שתלתי. שיהיה לה. שיידע גם הוא, אם יעבור שם, שאני לא צריכה לשמור דברים שלא שלי.
למחרת הוא ארז שתי מזוודות ועבר לגור שם. בלי מילה. בלי תודה.
מאיה עברה לגור אצלו לחודש, כדי "לעזור לו להתארגן", כמו שהיא אמרה. בסופי שבוע היא הגיעה אליי. בשבת הראשונה ישבה על הספה בלי לומר כמעט כלום, מקפלת ומפרקת מפית נייר בין האצבעות עד שנקרעה לפסים.
בשבת השנייה היא הביאה איתה שתילי בזיליקום מהמרפסת שלה, ותקעה אותם בעציץ ליד הדלת בלי לשאול אותי אם אני רוצה.
— חשבתי שיהיה לך נחמד, — היא אמרה, ומחתה את האדמה מהידיים במכנסיים.
לא אמרתי כלום. פשוט הבאתי לה כוס מים והנחתי אותה ליד העציץ.
השכנים הפסיקו להזמין את אמנון ויעל. בהתחלה ניסו. אחר כך שחררו. במושב אין הרבה סבלנות לסיפורים כאלה.
ואני?
אני התחלתי לבנות מחדש.
סגרתי את החור בגדר במו ידיי.
החלפתי את התריס האחורי — לקח לי שעה, לא יותר.
שתלתי עץ לימון קטן במקום ששיח הוורדים הזדקן, ממש ליד הסלע שעליו הנחתי את המפתח.
בבוקר הגיעה דודה שלי מהרצליה, הסתובבה בחצר, בדקה את התריס החדש באצבע, הריחה את עלי הלימון הצעירים. לא אמרה מילה על אמנון, ולא על יעל. רק לקחה מהארגז את המזמרה שלי, גזמה ענף יבש מהוורד שנשאר, ואמרה:
— את יודעת לגזום נכון. תמיד ידעת.
הנחתי את הענף היבש בפח, ופתחתי את הברז להשקות את הלימון.
