— אין דבר יותר יפה מוותרנות, נעה — הכריז יגאל, כשהוא נתקע עם הגב בעגלת המשלוחים המתכתית שגנב, כלומר "שאל", מהמחסן של השכן. — לכן המקרר עובר לאמא שלי.
עמדתי ליד דלת הכניסה לבניין ברחוב ההגנה בחולון, מנסה לעכל את מה שקורה מול העיניים שלי. הבעל שלי, שבדרך כלל נמנע ממאמץ פיזי גדול יותר מהרמת שלט רחוק, הפך פתאום לפועל בניין. על העגלה השאולה ישב בגאווה המקרר שלי. זה שקניתי בעצמי, מהכסף שחסכתי בעבודה בקופת חולים, עוד לפני שיגאל וידעתי בכלל שקיימים.
את המקרר הישן שלי, זה שהיה לפני, התחננתי במשך שנים שיחזיק מעמד עוד קיץ אחד בלי לדלוף מים על הרצפה. אז את הנוכחי — משהו יפני, שקט, עם מגירת ירקות ענקית — שמרתי כמו על תינוק. ועכשיו האוצר שלי, עטוף בניילון אריזה שקוף, עמד להיפרד ממני.
— לאן בדיוק נוסע הרכוש שלי? — שאלתי בשקט, כי הפעם הוא עצמו אמר את זה חרישי, כאילו יודע שזה טיפשי לצעוק דברים כאלה.
יגאל ניגב זיעה במרפק. — לאמא שלי מגיע יותר. שלה כבר לא קופאת כמו שצריך, המדפים מזיעים. אנחנו נקנה לעצמנו אחד חדש.
— ולקרוא לטכנאי לרותי, לאמא שלך, הדת אוסרת? — שאלתי, שומרת על טון רגוע.
— אמא אמרה שאין טעם לתקן גרוטאה כשיש לנו כמעט חדש — ענה יגאל בפסקנות שלא הכרתי אצלו. הוא טפח על צד המקרר. — כבר ניתקתי חשמל, פיניתי אותו, והזמנתי הובלה. תיכף מגיעה.
לא עשיתי סצנה. — בסדר — אמרתי בטון מתוק. — רק תן לי דקה.
בעיני יגאל הבזיק ניצחון. הוא ציפה לצעקות, לבכי, אולי שאשכב מתחת לעגלה. במקום זה — כניעה מתוקה כל כך. הוא ניפח את החזה, מחכה שאביא לו את ספר ההוראות של המקרר בתור מתנת פרידה.
עליתי לדירה. הוצאתי מהמחסן את המזוודה הכי גדולה שהיה לנו, זו שלקחנו לטיול בקפריסין. זרקתי פנימה חולצות, ג'ינסים, תחתונים רזרביים של יגאל. דחפתי בכוח גם את הקופסה הכבדה עם ציוד הדיג שלו, זה שהוא לא נגע בו שנתיים אבל מקדש כמו ארון קודש. אז תפסתי ביד אחת את ידית המזוודה, בשנייה את סל הכביסה המלא בגדים מלוכלכים שלו, ואת הכרית האורתופדית שלו לחצתי מתחת לבית השחי.
כשירדתי חזרה, ההובלה עוד לא הגיעה. אבל על הספסל ליד הבניין כבר ישב מוטי, השכן מקומה שנייה, גמלאי שהיה חשמלאי-מוסך במקצועו, וצפה בעניין רב בהתרחשות.
הנחתי את המזוודה ליד העגלה, שמתי עליה את הסל, ואת הכרית תקעתי בצד.
— מה זה? — יגאל מיצמץ, לא מבין, מביט ברכוש שלו.
— איך מה זה? אביזרים נלווים — עניתי בעדינות. — אתה מבין, יקירי, המקרר שלי עובר לאמא שלך רק בערכה מלאה. מצורף אליו הספק הראשי של גרביים מלוכלכות.
טפחתי בהדגשה על סל הכביסה.
— בהמשך, המומחה הראשי לקניית אבקת כביסה ולתשלום חשבון החשמל של ארנונה. וגם, כמובן, האדם שיממן את הפחת על המכשיר.
מוטי מהספסל צחקק בשקט, מסתיר חיוך בשפם.
— וכמובן, הדברים שלך נוסעים איתך — סיכמתי. — אתה בעצמך אמרת: גבר אמיתי מחליט. אז החלטתי להוסיף קצת למתנה הנדיבה שלך.
יגאל איבד את הדיבור, השפתיים שלו זזות בלי קול.
— את בסדר בראש? — הוא זרק בעצבנות, מציץ למוטי שממשיך לגחך.
— לגמרי — עניתי, ושלפתי את הטלפון. לחצתי על שיחת וידאו. רותי ענתה כמעט מיד, כאילו חיכתה מול המסך לשלל המיוחל.
— יגלוש, בן שלי, מתי אתה מגיע? — נשמע קולה המתוק מדי מהרמקול.
— רותי, שלום! — פניתי לעבר המצלמה, דוחקת את יגאל המבולבל בכתף. — תשמחי, אני שולחת לך לא רק את המקרר. אני שולחת לך גם את יגלוש לתחזוקה קבועה. עם הבגדים, החכות והכרית האהובה שלו. עכשיו יהיה לך מי שיסדר לך את המדפים!
הפנים של רותי במסך איבדו מיד את ההבעה המתוקה. הטון החם התאדה, פינה מקום לפרקטיות ביתית קשוחה.
— איזה יגלוש? — התרעמה רותי, מבזיקה במשקפיים. — לאן אני אשכן אותו? הדירה שלי קטנה, על הספה יש קופסאות עם חמוצים! ובכלל, גבר מבוגר צריך להאכיל, ראית מחירים בשופרסל? רק את המקרר רציתי!
— איזה חבל — נאנחתי בהזדהות. — יש לנו מבצע: לוקחת רכוש של מישהי אחרת — מקבלת בחזרה גם את הבן. בנפרד לא מספקים.
— רגע רגע — התערב מוטי מהספסל, מצמצם עין ערמומית. — רותי'לה, מה קרה למקרר הישן שלך?
רותי, עדיין כועסת אל המסך, מלמלה בכפייה. — נוקש חזק כשהוא עובד. כאילו יש אבנים בפנים. רעש נורא.
מוטי גירד את הזקן הלבן. — אבנים, אה? זה סתם המאוורר האחורי סתום באבק, או שנפל לשם משהו. עניין של חמישים שקל — לפתוח בסיס, לנקות, לסגור. ואתם עשיתם פה מבצע פינוי כאילו רעידת אדמה.
השתררה שתיקה מביכה. פניו של יגאל הסמיקו בכתמים. המבצע הגדול שלו להצלת אמא ברכוש של אשתו הפך במהירות למחזה מגוחך.
באותו רגע ממש עלתה לחניה משאית ההובלה, נהג עייף וזעוף הציץ מהחלון:
— הזמנתם? תעמיסו מהר, יש לי קריאה בסביון, אני לא מחכה!
יגאל עמד במקום, מעביר מבט מהמזוודה הארוזה לעגלה, אז למוטי המחייך בזדון, ולבסוף אליי.
— טוב, אם כבר החלטת — עודדתי אותו, נהנית מהרגע — רק המסלול קצת משתנה.
הסברתי לו בדייקנות את התוכנית החדשה. במקום להעביר את הרכוש שלי לאמא, יגאל משלם עכשיו מכיסו על ההזמנה המיותרת. אחר כך, על אותה עגלה, בזהירות, כדי לא לפגוע באריחים בכניסה, הוא מחזיר הכול לדירה. מחבר חשמל, בודק שהכול תקין. ואז נוסע לרותי, ובידיים שלו מנקה לה את המאוורר ומסדר לה בבית.
הנהג, שנמאס לו לחכות למופע חינם, צפר בעצבנות.
— חבר, או מעמיסים או משלמים על ביטול!
יגאל, ממלמל קללות עמומות, שלף את הארנק. הפרידה מהשטרות שלו כאבה לו פיזית.
— לעזור להכניס, שכן? — הציע מוטי בציניות מתחסדת, אחרי שהמשאית עזבה את החניה.
— אני לבד! — נבח יגאל, נרתם לעגלה ודוחף אותה בקול נהמות מעל המדרגה הבטונית של הכניסה. התהלוכה המנצחת שלו הפכה לבושה פומבית.
כל שאר היום יגאל התאמץ במטבח הצר. התברר שבפירוק הנמהר הוא שבר את הברז של צינור החיבור. הוא נאלץ להפסיק, לרוץ לחנות חומרי בניין ברחוב ויצמן, לקנות חלקים חדשים בכסף שלו, ואז לנגב במשך שעה שלוליות מים מהרצפה.
בערב, עייף, מוכתם בשמן מכונות וכעוס נורא, הוא חזר מאמא. מוטי צדק לגמרי. מתוך המאוורר של המקרר של רותי הוצאו בטקסיות פקק פלסטיק שבור, כמה מטבעות של עשר אגורות, ופיסת פלסטיק מקרטון חלב ישן. אחרי ניקוי פשוט, המכשיר הישן החל לעבוד בשקט, כמו חדש.
רותי, כמובן, ניסתה להתרעם על כך שבנה לא הביא לה מכשיר חדש ונוצץ, אבל יגאל רק נהם בעמימות ונופף בידו בעייפות. המבצע הגבורה שלו הסתיים בהוצאות בלתי צפויות, גב פצוע, סוף שבוע אבוד לחלוטין, ותואר הליצן הרשמי של הבניין שלנו.
מאז, מאזן הכוחות במשפחה שלנו השתנה מהיסוד. כשרותי מתקשרת עם תלונה חדשה על מכשיר תקול, מסך מהבהב או מנוע רועש, מצפה למתנות מיידיות, יגאל נאנח בכבדות ומוציא את המשפט המציל שלו:
— אמא, קודם תבדקי את המאוורר.
והמקרר שלי, היפני והשקט, עומד יפה במקומו הקבוע במטבח, ומגירת הירקות הענקית שלו מלאה עד הסוף.
