בסופר-פארם ברחוב הרצל בבאר שבע עמדה מאיה עם סלסלה. על הדלפק הונחו שמפו, מסכת שיער, ושני לקים ורודים. הקופאית העבירה את הכרטיס הראשון. "נדחה." מאיה הושיטה כרטיס שני. "גם זה." היא ביקשה להוריד את הלקים, ואז את המסכה. נשאר רק שמפו. שילמה 40 שקל במזומן ויצאה אל החום.
בחוץ, ליד תחנת האוטובוס, חתול אפור ליקק נייר עטיפה של בורקס. מאיה התיישבה וחייגה לדליה.
"אמא, לא שלחת לי כסף."
"קיצצו לי משמרות, מאיה. אין לי מה לשלוח."
"ואיך אני אמורה לגמור את החודש?"
"גם אני לא יודעת איך אני אמורה לגמור אותו. את כבר בת עשרים ושתיים."
מאיה ניתקה. היא נשארה על הספסל עד שהאוטובוס לקריית האוניברסיטה הגיע. בתוך האוטובוס, מחקה הודעה ארוכה שכתבה ופתחה מחדש את חשבון הבנק. המסך הראה 34 שקל.
שלושה ימים קודם, דליה קמה באילת בלי לראות את הים. חדר הצוות שלה היה חדר צר בקומת המרתף, עם פלואורסצנטית שריצדה ליד הדלת. היא לבשה חולצת צוות לבנה, קשרה נעל עבודה שחורה והלכה בשביל האחורי של המלון. בעגלת הכביסה היה גלגל חורק, והיא תקעה בו קיסם. זה לא עזר.
במסדרון הקומה התשיעית, הטלפון רטט. על המסך: "מאיה."
"אמא, תוכלי להעביר לי 900 שקל? חסר לי עד סוף החודש."
דליה חלצה כפפה ימין. "אחרי המשמרת."
"אני צריכה את זה עד שבת."
"אחרי המשמרת, מאיה."
"יופי, תודה."
הטלפון נח. דליה חזרה לחדר 912. מגבות רטובות התקפלו בקצה המיטה. כוסות קפה עם שאריות שפתון על השפה. היא העבירה סמרטוט על המראה עד שנעלמו טביעות האצבעות. על אדן החלון ישבה שממית קטנה על הקיר.
בחדר האוכל של הצוות היא לא ירדה. אכלה פרוסת לחם עם גבינה לבנה על מדרגות השירות. אחר כך פתחה את אפליקציית הבנק. יתרה: 1,340 שקל. היא בחנה את המספר, סגרה את האפליקציה ולא שלחה.
במוצאי שבת, אחרי שדליה כבר לא שלחה דבר, קיבלה מאיה הודעה מבעלת הדירה: "שכירות 1,400 עד ראשון. אחרת אצטרך להראות את החדר." היא פתחה את הארנק: שטר של 50, שני שטרות של 20, מטבעות. בארון עמדו חולצות עם תגי מחיר. ליד הדלת טפטף המזגן. היא לבשה גופייה, תפסה תיק גב והלכה ברגל לרחוב ליד האוניברסיטה.
בבית קפה קטן בשם "קפה נגה", בעל המקום גיא ניגב את מכונת הקפה. "יש לך ניסיון?"
"אין לי כלום. אבל אני לומדת מהר."
"שטיפת כלים, 38 שקל לשעה. מחר בחמש וחצי."
"אני אגיע."
במשמרת הראשונה, מאיה שפכה קנקן מים רותחים על היד. היא לא אמרה כלום. שפשפה כוסות עד שהעור באצבעות הפך לבן. אחרי שלושה ימים ידעה להבחין בין חלב לקצף. אחרי שבועיים קיבלה מעטפה עם 1,150 שקל. היא ישבה על הרצפה הקרה בחדר שלה וסידרה את השטרות על הברכיים: שלוש מאות, שתי מאות, עשרים. צילמה את השטרות ושלחה את התמונה לאיש הקשר "אמא".
הטלפון צלצל פעמיים.
"אמא?"
"מה קרה, מאיה?"
"אכלת היום?"
שתיקה.
"אכלתי חומוס וסלט."
"מה שלום הרגליים?"
"בסדר."
מאיה גלגלה מגבת רטובה ביד. "עבדתי בבית קפה. שבועיים. קיבלתי 1,150 שקל. שטפתי כלים עד שהציפורניים נשברו."
"זה מחיר של עבודה."
"אני לא רוצה שתשלחי לי כסף. לא החודש."
"אני לא שולחת. אני לא יכולה."
"אבל אני רוצה לשלוח לך."
"אין צורך."
"אני לא שואלת, אמא."
שלושה חודשים אחר כך, בסוף אוגוסט, עלתה מאיה לקו 397 מבאר שבע לאילת. ליד החלון, ילדה קטנה ישבה עם מקל גזר. מאיה קנתה כרטיס ב-70 שקל. כל הדרך הצמידה תיק עם קופסה לברכיים.
בתחנה המרכזית של אילת, המזגן לא עבד. אוויר חם נכנס דרך הדלתות האוטומטיות. מאיה שלחה הודעה: "תצאי לכניסת העובדים."
דליה הגיעה כעבור עשר דקות, עדיין עם חולצת הצוות. נעלי העבודה שלה היו סדוקות בקצה הסוליה, והגומי התקלף. היא עצרה ליד שולחן פלסטיק מאחורי המלון. "האוטובוס עולה 70 שקל לכיוון. למה באת?"
מאיה סידרה שתי כוסות סודה על השולחן. "תשבי."
דליה התיישבה. מאיה פתחה את אפליקציית הבנק.
"מה את עושה?"
"תני לי את מספר החשבון."
דליה מסרה את המספר מהזיכרון.
מאיה הקלידה. "עכשיו תסתכלי על הטלפון שלך."
כעבור שנייה, הטלפון של דליה צפצף. על המסך נכתב: "התקבלה העברה: 2,400 ש״ח. מ: מאיה."
"זה חצי משכורת מהחודש שעבר," אמרה מאיה. "תקני נעליים. תשלמי חוב. תעשי מה שאת צריכה."
דליה הניחה את הטלפון על השולחן. אחר כך פתחה את האפליקציה שלה, גללה אל "הוראות קבע". שם עמדה אחת: "דמי כיס למאיה – 900 ש״ח", חמש שנים. היא הקישה "ביטול". המערכת שאלה "לבטל הוראת קבע?" היא אישרה. הפנתה את המסך אל מאיה.
"עכשיו המילה 'דמי כיס' נגמרה אצלנו."
מאיה שמה על השולחן קופסה עטופה בנייר חום. "בכל זאת. נעליים."
דליה פתחה. בתוכה נעלי עבודה שחורות עם סוליה עבה, מידה 39, מדבקת מחיר: 289 שקל.
"ידעתי ש-2,400 לא יספיק לנעליים שלך," אמרה מאיה.
"את יודעת כמה משמרות צריך בשביל זה?"
"שבעים וחמש שעות. ספרתי."
דליה שלפה רגל אחת מהנעל הסדוקה והכניסה אותה לנעל החדשה. "בדיוק."
מאיה אספה את העטיפה מהקופסה. "תני לי להישאר כמה ימים. הבוס נתן לי שבוע חופש."
"אין מקום בחדר צוות."
"אין בעיה, אני אישן על הרצפה."
דליה בחנה את הנעל השנייה. "תעזרי לי לכלות את הגבינה שבמקרר, ואולי תמצאי מקום ליד הדלת."
מאיה קיפלה את הנייר החום. "זה שמה שאת שלחת אף פעם לא היה כסף."
הטלפון של דליה צפצף שוב. הודעה מהבנק: "ביטול הוראת הקבע אושר." היא השאירה אותו על השולחן, עם המסך פונה כלפי מעלה. השממית חזרה אל אדן החלון שמעליהם.
