הכרטיס היה בכיס החולצה שלי. נסיעה אחת, בלי חזור. עשיתי את זה במזיד: בגיל שבעים ושש, אחרי שקניתי גם את הביסקוויטים האלה שלא אכלתי עשרים שנה, החלטתי שאני לא משאיר לעצמי דרך לברוח. האוטובוס של אגד, קו 845, יצא מתל אביב צפונה. מחוץ לחלון נמתחו שדות כותנה, ברושים, שלט דהה ל״צומת מגידו״. החזקתי ביד מעטפה צהובה עם כתב יד מוכר — עגול, לוחץ על העט כאילו כל מילה שקולה. נורית.
היא כתבה שהיא גרה לבד במושב ליד גבול הצפון. ״יש לי גינה קטנה, עץ שזיפים, וכל בוקר אני משקה את הבזיליקום. בוא. אני רוצה לראות אותך.״
ארבעים וחמש שנים חיכיתי לפתק כזה. מאז אותו קיץ שבו עזבתי ללימודי הנדסה בטכניון, והיא נשארה במושב של ההורים שלה. חזרתי אחרי שנתיים, אבל ההורים שלה אמרו שהיא התחתנה עם מישהו מקיבוץ שדה נחמיה, ושהיא לא רוצה לראות אותי. צעיר, פחדן, לא שאלתי שאלות. החיים זרמו: נישואים שהתפרקו, ילדים שכבר לא גרים בארץ, אלמנות של חמש שנים.
האוטובוס נעצר בתחנת דלק ״פז״ ליד גולני. הנהג הכריז על עשר דקות הפסקה. ואז צלצל הטלפון. מספר לא מזוהה.
״אדון אבי?״ קול של בחורה צעירה, נשימה לא סדירה, ברקע רעש של כביש פתוח. ״קוראים לי יעל. אני הנכדה של נורית.״
האצבעות שלי התהדקו על המכשיר. ״מה קרה לנורית?״
״היא בבית חולים. אבל עכשיו היא איתי ברכב.״
״מה זאת אומרת?״
״היא ברחה מהמחלקה. קרדיולוגית. ביקשתי שתחכה, אבל היא לא הסכימה. היא אמרה שהיא חייבת להגיע אליכם לפני הפרוצדורה.״
שאלתי אותה איפה הפרוצדורה, מה קורה. היא לא ענתה ישירות. ״איפה אתם עכשיו?״
״בצומת גולני. תחנת הדלק של פז.״
״גם אנחנו בדיוק שם. האוטובוס שלי עומד.״
היא ניתקה. יצאתי החוצה. חום יולי נדבק לגוף. ריח של אספלט מחומם, קול של מואזין מרחוק מאיזה כפר, חתול רחוב ליקק שלולית ליד המתקן של מי הרדיאטור. ומולי, מעבר למגרש החניה, עצרה טויוטה קורולה לבנה. נהגת צעירה יצאה ראשונה, ואז דלת הנוסע נפתחה לאיטה, וראיתי אותה.
נורית. הרבה יותר קטנה ממה שזכרתי, שיער לבן קצוץ, מעיל אדום ביום חמסין, יד אחת נשענת על מתקן ההליכה. היא נראתה כאילו עברה מסע שלם בלי לצאת מהארץ. ביד השנייה היא החזיקה תמונה. תמונה אחת, היחידה שצילמנו, על החוף בפלמחים, אני עם חולצת עבודה מטונפת והיא בשמלה לבנה. צעקתי את השם שלה, או אולי רק חשבתי שאני צועק. בכל מקרה, היא הרימה את הראש, והעיניים נפגשו.
״הזדקנת, אבי.״
״גם את.״
״שקרן.״
התקדמתי לקראתה ברגליים כושלות. המזוודה נשארה ליד האוטובוס. לא רצנו, רק הלכנו בפיק ברכיים. כשהיא נגעה לי בלחי, האצבע שלה הייתה קרה מדי, והבחנתי בצמיד של בית החולים ״העמק״ משתלשל על פרק ידה.
הנכדה, יעל, הושיבה אותנו בפינת הקפה של התחנה — ״קפה לנדוור״, שולחן ליד החלון, מחירון של קפה הפוך ב־14 שקל, מכונת מילקשייק שריקה מעת לעת. חובש פרמדיק ניגש לנורית, בדק דופק, לחץ את השפתיים. הם מיהרו.
נורית ביקשה שאשב מולה. היא הניחה את התמונה על השולחן. ״אבי, את זוכרת את היום ההוא?״
״כל יום.״
״גם אני.״ היא משכה אוויר. ״אבל אף פעם לא סיפרתי לך מה קרה אחר כך.״
״ההורים שלך אמרו שהתחתנת.״
״שיקרו.״
הקפה הגיע. המלצרית שמה אותו על השולחן וניסתה לחייך, אבל אף אחד לא הגיב. נורית הוציאה מכיס המעיל דף מקופל, טופס של בדיקת לב, וכתבה עליו עיגול מסביב לתאריך. ״הייתי בחודש שלישי כשנסעת לטכניון.״
הרעש של תחנת הדלק נדם לי באוזניים.
״ילדה?״
״בת. קראנו לה איילת.״
היא סיפרה שהורי שלי, ז״ל, גילו, נסעו למושב, הציעו כסף להורים שלה, איימו, שיקרו. אמרו שאני לא רוצה ילד, שאני עוזב את הארץ. ההורים שלה שלחו אותה לאחותה ביבניאל ללדת, ואז ניסו למסור את התינוקת לאימוץ. ״סירבתי,״ היא אמרה, ״ברחתי מהבית, גידלתי אותה לבד. עבדתי בניקיון, במפעל, במטבח של קיבוץ. איילת הפכה למורה.״
עצרתי אותה. ״איפה היא עכשיו?״
יעל, הנכדה, קמה ממקומה והלכה להביא עוד כוס מים. היא חזרה ואמרה: ״אמא שלי נפטרה לפני שנתיים. סרטן.״
ואז הידיים שלי נפלו על השולחן, כמו מנוע שכבה. בת שלא ידעתי על קיומה. בת שהייתה מורה, בטח תלמידים אהבו אותה, בטח היה לה צחוק משלה. ואני אף פעם לא שמעתי אותה אומרת ״אבא״.
נורית הוציאה קופסת עץ קטנה מהתיק. ״זאת הייתה אמורה לחכות לך בכתובת ששלחתי לך. אבל הבית כבר לא שלי. עברתי לפני שנתיים לדירה קטנה ליד המרכז הרפואי.״
״למה שלחת לי כתובת לא נכונה?״
״כי שם, בבית הישן, נמצאת האמת.״
בתוך הקופסה היו עשרות מכתבים לא פתוחים, ציורי ילדים, קופסת קלטת וידיאו קטנה, על המדבקה: ״לאבא שלי, אם אי פעם תמצא אותי.״
נורית אמרה שהיא רצתה שאסע לשם קודם, לבד, לקרוא, להבין. אבל בלילה שלפני הנסיעה שלי, היא התמוטטה. יעל מצאה בטלפון שלה את ההתכתבות איתי והתקשרה אלי תוך כדי נסיעה, מתחננת שלא אגיע לבית ריק.
״למה ברחת מבית החולים?״ שאלתי.
״כי הניתוח מחר. ויש סיכוי שלא אקום ממנו.״
החובש נכנס פנימה ואמר שחייבים לנסוע. קמתי. ״אני בא איתך.״
הנסיעה באמבולנס לעפולה ארכה שלושים וחמש דקות. היא שכבה על האלונקה ואני ישבתי לידה על המושב המתקפל, אוחז בידה. מכשיר הניטור צפצף. דיברנו מעט. היא סיפרה שאיילת שנאה זיתים, שאהבה סרטים של עמוס גיתאי, שבגיל עשרים היא נסעה לברלין וחזרה עם קעקוע קטן של תפוז מאחורי האוזן. צחקתי, או אולי בכיתי. לא הבחנתי.
בכניסה לבית החולים, חתמתי על טופס מלווה. החזקתי את הקופסה צמוד לחזה כמו תינוק.
הניתוח נקבע לעשר בבוקר למחרת. נורית ביקשה ממני משהו: ״תקשיב לקלטת לפני שאני נכנסת.״
שאלתי איפה יש מכשיר וידיאו. יעל סידרה לנו פינה קטנה באחד החדרים, טלוויזיה ישנה. הקלטת הראתה בחורה צעירה, בת עשרים בערך, עיניים שלי, סנטר של נורית. הקול שלה היה רך: ״אבא, לא יודעת אם אתה קיים, אם אי פעם תראה את זה. אמא תמיד אמרה שאתה לא ידעת. אני בוחרת להאמין. קח לך את החיים שלך, אבל תכיר בבקשה את יעל. היא תהיה צריכה סבא.״
המסך נהיה שחור. יעל, שישבה על המיטה, לא אמרה כלום. לקחתי את היד שלה וליטפתי את האצבעות.
נורית נלקחה לחדר הניתוח. חיכיתי חמש שעות. ישבתי בחדר ההמתנה, מנשנש במבה מהמכונה, מתבונן בשלט ״חדר שקט״. כל רעש של דלת נפתחת הקפיץ אותי.
בסוף המנתח יצא, המסכה עדיין תלויה על צוואר. ״עברנו את המסוכן,״ הוא אמר, ״היא חיה. עכשיו נחכה ליקיצה.״
פרצתי בבכי מולו. ממש צעקה של זקן.
היא נשארה בהעמק שלושה שבועות, ואני נשארתי במושב. לא חזרתי לדירה בתל אביב. ביקשתי מהבן שלי לשלוח לי את הדברים החשובים. כשהיא השתחררה, עברה לגור איתי בדירת חדר קטנה ששכרתי ליד הקופת חולים. כל בוקר השקיתי לה את הבזיליקום, היא שתתה תה מנטה, דיברנו על איילת.
כעבור חצי שנה, היא ביקשה שניסע לתל אביב למשרד נוטריון. חשבתי שהיא רוצה לעשות צוואה. אבל היא הגישה ליעל מעטפה עבה. בפנים היה הסכם העברת זכויות: המגרש במושב, הבית הישן, המקום שבו גידלה את איילת, שרשום עכשיו על שם יעל. וגם צ׳ק בנקאי על 160,000 שקלים, ״כדי שתדעי שיש לאן לחזור,״ אמרה לה.
יעל עמדה שם, דומעת, מחזיקה את המסמך בשתי ידיים. נורית הושיטה לה עט. ״תחתמי, גברת.״
זאת לא הייתה נקמה, לא כעס, לא תיקון נזקי העבר. סתם מהלך קר של אישה שהבינה שהזמן שלה לא גמיש, ומה שיש לה לתת כדאי שיעבור הלאה בזמן אמת.
אני עמדתי לצדן, מחזיק בעניבה שלא הייתה לי. הקופסה עם המכתבים נשארה אצלי, על המדף. אני עוד קורא בה לפעמים. בעיקר בלילות, כשאין צרצרים.
