החום של סוף אוגוסט בתל אביב לא היה משהו שאפשר להתרגל אליו. רות כבר בת שישים ושמונה, אלמנה טרייה יחסית, עוד לא לגמרי הבינה איך להעביר את השעות בין ארוחת בוקר לתוכנית הלילה בערוץ 11. באותו בוקר הלחץ התחיל באיזור העצם הבריח. מין כאב קהה, לא מספיק בשביל להזעיק אמבולנס, מספיק כדי שהיא תסתובב בדירה הקטנה ברחוב מאז"ה כמו חיה בכלוב ותמשש את הדופן השמאלית של הצוואר כל כמה דקות. "קארדילוק", אמרה לעצמה בפעם השלישית. "כדור אחד ואני נרגעת". רק שבבית נגמר.
היא יצאה לרחוב. האספלט נשם חום, תריסי החנויות היו חצי מוגפים, מישהו השאיר קרטון חלב ריק על ספסל בתחנת האוטובוס. בית המרקחת "סופר-פארם" בפינת אלנבי וקינג ג'ורג' היה כמעט ריק. ריח של מזגן מעורב באיזה חומר חיטוי מתקתק. מאחורי הדלפק עמדה יעל, רוקחת כבת ארבעים וחמש עם משקפיים על חוט דק, בכתפיים מעט שמוטות, מישהי שראתה מספיק מרשמים לאנטיביוטיקה וקריזות של קשישים כדי לזוז בקצב שלה.
― כרטיס אשראי, ― הניחה רות את הארנק על הדלפק. ― תני לי קופסה של קארדילוק 80. ואולי גם משהו להרגעה, הלב עושה שטויות.
― יש לך מרשם להרגעה? ― שאלה יעל בלי להרים עיניים.
― מרשם אין. אבל לחץ יש.
יעל חייכה חיוך קטן, מהסוג שלא מחייב כלום. היא שלפה את הקופסה והניחה אותה ליד הקופה. "שמונה עשרה שקל, את רוצה שקית?"
בדיוק כשהדלת האוטומטית נפתחה בפעם השנייה, לא נכנס לקוח. נכנסה כלבה. רחובת חזה, גובה בינוני, הפרווה שלה בצבע ג'ינג'י מלוכלך עם פסים שחורים דהויים. צד אחד היה כהה יותר, רטוב ממשהו שלא היה מים. את הכף הקדמית הימנית היא נשאה באוויר, מקופלת פנימה כמו ציפור שבורה. לא נבחה, לא התחננה. פשוט עמדה שם, סורקת את החלל במבט צהוב עם שוליים חומים, ואז צעדה ישירות אל רות.
― נו, מה זה עכשיו, ― רות משכה לאחור את תיק הבד שלה. הכלבה התעלמה. היא אחזה בשיניים בקצה המכנס המתרחב של רות, מכנס פשתן בהיר בגזרה רחבה, ומשכה. לא בקריעה, לא בנחירה. פשוט לקחה בד ועשרה גרם של משקל גוף, ומשכה. המבט היה נעוץ בריצפה, כאילו חישבה משהו.
― תגידי לה לצאת, ― אמרה רות ליעל, אבל הקול שלה כבר היה דק. כלבה לא מסוכנת, היה ברור. אבל משהו באופן שבו היא עמדה, בשלווה הזאת, עשה לרות לא בנוח.
יעל יצאה מאחורי הדלפק. היא התכופפה, לא קרוב מדי, והביטה מקרוב בכף המורמת. מסביב לפרק, חרוט בבשר, היה מלופף חוט ברזל דק. חלודה. לא פציעה טרייה, משהו שישב שם שעות, אולי ימים. העור מסביב היה ורוד ולח.
― היא באה להראות לך משהו, ― אמרה יעל בשקט.
― היא כלבה, מה היא תראה לי? ― רות הביטה בשעון. ― באתי לקנות כדור, לא לעשות סיור עם כלבים.
― תסתכלי איך היא עומדת. היא לא מחכה לאוכל, היא מחכה שמישהו ילך אחריה.
הכלבה הרפתה מהבד. עטתה על עצמה את השתיקה של אלה שכבר התייאשו מלבקש, אבל עוד לא התייאשו מלהאמין. היא הסתובבה, נתנה מבט אחד מעבר לכתף, והתחילה לצלוע לעבר היציאה. כל צעד היה מלווה בנשיפה קטנה מהאף.
יעל תפסה מעל הכיסא גופייה קלה. ― חמש דקות, אין לקוחות. בואי, נראה מה קרה לה.
― אני לא הולכת לשום מקום, ― אמרה רות. אבל הרגליים שלה זזו. הן כבר היו רגליים של מישהי שהבינה שאם היא תישאר עכשיו לבד עם הקופסה והתה, הלחץ בחזה ילך ויגדל. לא מהלב, מדבר אחר.
הן יצאו. החום בחוץ היכה בהן כמו מגבת רטובה. הכלבה פילסה להן דרך במדרכה הצפופה של אלנבי, חוצה בין דוכני הפלאפל למספרות, עוקפת עגלת תינוק, נדחקת בין שולחנות של בית קפה קטן. רות ויעל הלכו בשתיקה. רות שמה לב איך האנשים מסיטים מבט מהכלבה, כאילו הייתה רוח רפאים על ארבע. מישהי אחת, אישה מבוגרת עם שקיות מהשוק, עצרה לרגע, הביטה בכף המדממת, מלמלה "מסכנה" והמשיכה.
הן חצו את רחוב הרכבת, עברו ליד החניון הגדול, נכנסו לסמטה צרה שהריח בה מאפייה וזיעה. פתאום הכלבה האיצה, צליעה הפכה לניתור קטן, היא נעצרה מול שער ברזל חלוד, פתוח למחצה. מעבר לשער היה מגרש אחורי לא מפולס, צמוד לבניין נטוש בן שלוש קומות. ערימות של פסולת בניין, מזרון קרוע, שאריות של מדורה.
― מה היא רוצה מאיתנו פה? ― לחשה רות.
הכלבה לא ענתה. היא זחלה פנימה, מאפשרת להן מקום להיכנס. יעל נכנסה ראשונה. אחרי שלושה צעדים היא עצרה. "תשמעי," אמרה. רות שמעה. גניחה. חלשה, חלולה, מהסוג שלא יוצא מגרון אנושי מרצון. עוד גניחה, ואחריה שיעול עמוק מתכתי.
בפינת המגרש, בתוך מין אוהל מאולתר מיריעות ניילון ופלטות עץ, שכבו חמישה אנשים. גבר מבוגר, אישה צעירה, שתי ילדות כבנות שש-שבע, ותינוק חבוק בזרועותיה של מישהי שלישית, בת עשרה אולי. כולם מחוסרי הכרה. לידם, גחלים כבויות של פתילייה קטנה. הריח היה מתוק-חנוק. פחמן חד-חמצני. החום של תל אביב בלילה, בלי חלון, עם פתילייה מאולתרת – בדיוק המתכון לקטסטרופה אילמת.
― תזמיני אמבולנס! ― צעקה רות על יעל, והפעם הלב שלה הלם במלוא העוצמה, דופק נקי וחזק, בלי שום הפרעה. היא נפלה על ברכיה ליד הילדה הראשונה, הפכה אותה על הצד, בדקה נשימה. יעל חייגה למד"א, מדברת מהר, "חמישה, כן, חמישה, נראית הרעלת גז, מהר." ואז חזרה, תפסה את התינוק מהידיים הרפויות, התחילה לבצע בו החייאה זעירה, נשיפות קטנות, דחיסות עדינות בחזה.
הכלבה התיישבה בצד. ליקקה את הכף שלה. לא ביקשה כלום.
האמבולנס הגיע תוך שש דקות. פרמדיקים הסתערו פנימה, אלונקות, חמצן, רעש של מכשירים. השניים הראשונים שפונו היו התינוק והילדה. אחריהם האישה והגבר. הנערה הצעירה חזרה להכרה כשהחובש הרים אותה, פלטה משפט בשפה שאף אחת מהן לא זיהתה. אריתריאה, סודן. משפחה.
רות ישבה על ארגז בירה הפוך, מכנס הפשתן מוכתם, באדמה, בידיה עוד רועדות. היא הביטה בכלבה. יעל ישבה לידה, מוציאה מהכיס כדור קטן של קארדילוק.
― תודה, ― אמרה רות בלי להביט על הכדור. ― אבל תחזירי.
― למה?
― כי לא הלב שלי היה חולה. השעמום. הריקנות. עכשיו, איך אפשר להשתעמם.
יומיים אחר כך, בשעות הבוקר המוקדמות, נסעה רות באוטובוס 18 צפונה עד למרפאה הווטרינרית העירונית. היא נשאה עמה קולר בד צהוב, קטן, זול. מאחורי סורגים בחדר ההתאוששות, הכלבה שכבה על מחצלת. הכף הימנית חבושה, נקייה. העיניים הצהובות נפקחו. הכלבה קמה, צלעה שלושה צעדים עד לסורג, והניחה את המצח על המתכת. רות הכניסה אצבע בין החוליות.
"את צריכה שם," אמרה רות. "אני צריכה מישהו לקום בשבילו בבוקר."
הקולר ננעל בקליק רך, יותר שאלה ממחויבות, ורות פתחה את הדלת.
