יואב חזר מכנס באילת בשלישי בצהריים. המזגן באוטו עבד על פריזר, ברדיו התנגן איזה להיט ים-תיכוני, והוא עדיין הרגיש את החול בשיער. הנסיעה עם שירה — המנהלת המשרדית החדשה, בת עשרים וחמש, עם הצחוק שהרגיש לו כמו ויטמין — תוכננה להיגמר ביום שני בערב, אבל התארכה בעוד יום. איש לא חיפש אותו. איש לא שאל.
בכניסה לבניין המשרדים ברמת גן עמד יוסי, השותף שלו, פנים אפורות. יואב עוד ניסה להתבדח: "מה קרה, נפלה הבורסה?" ואז יוסי הוציא אותו הצידה, אל בין העציצים המאובקים של הלובי, ואמר את המשפט שבקע את המציאות לשניים.
"אמא שלך נפטרה. שלשום, יום ראשון. הלוויה הייתה אתמול."
יואב שמע את המילים אבל לא הצליח להכניס אותן פנימה. אמא שלו. נורית. בת שישים וחמש, בריאה כמו סוס. "מה זאת אומרת נפטרה, דיברתי איתה ביום רביעי, יומיים לפני שיצאתי—" "אבל האירוע קרה ביום ראשון, יואב. איפה היית? ניסינו להשיג אותך יומיים. גם אני, גם המשטרה, גם ליאת."
ליאת. אשתו.
בזמן שהוא שכב איתה בבקתה עם בריכה פרטית, בזמן ששירה צחקה על איזה סרטון בטלפון שלה והוא הביט בה כמו שלא הביט באשתו שנים — אמא שלו קיבלה אירוע מוחי במטבח. נפלה בין המקרר לשיש. וכשהיא נפלה, היא הספיקה לחייג ליואב. פעם אחת. פעמיים. ארבע פעמים. הטלפון שלו היה על רטט בתיק, קבור מתחת למגבת רטובה.
מי שענתה בסוף זאת ליאת. ליאת שהייתה בדיוק בפקק על נתיבי איילון כשהטלפון צלצל. ליאת שהסתובבה במקום באמצע הפקק, נסעה על השוליים, הגיעה אליה הביתה ומצאה אותה שרועה על הרצפה עם הטלפון ביד. ליאת שנסעה אחרי האמבולנס לאיכילוב ודמעות זלגו לה בלי קול. ליאת שישבה במסדרון בית החולים שבע שעות עד שהרופא יצא ואמר את המילה שכולם מפחדים ממנה. ליאת שטיפלה בכל — בחברה קדישא, בבית העלמין ירקון, במודעות האבל, בשבעה שכמעט איש לא הגיע אליה כי מי זאת בכלל אלמנה בלי בעל לצידה.
יואב לא ענה לאף טלפון. באילת, הסביר אחר כך בקול רועד, לא הייתה קליטה.
הוא טס הביתה. הביתה לדירה ברחוב אבן גבירול, הדירה שקנו לפני שש שנים כשעוד האמינו שיהיו להם ילדים, שכל זה יסתדר. הדלת הייתה פתוחה. בפנים היה שקט מוזר, מהסוג שנמצא בדירות שעומדות להשכרה. על שולחן הסלון היו מונחים שלושה דברים: צילום של נורית במסגרת עץ, קלסר חום, ופתק.
הקלסר הכיל את תעודת הפטירה. את האישור מבית החולים. צילום של ההמחאה לחברה קדישא — 18,450 שקל, חשבון שכמעט רוקן את החסכונות שלה. קבלה על זר פרחים. תוכנית הלוויה.
הפתק היה בכתב ידה.
"יואב, ניסיתי. ניסיתי להשיג אותך חמש פעמים ביום שהיא מתה ועוד עשרות פעמים ביום שאחרי. אמא שלך ביקשה פעם שאפזר אותה מול הים, במקום שהיא ראתה בו את השקיעה הכי יפה בחיים שלה. אני אעשה את זה. בקשתה האחרונה. תעודת פטירה ומסמכי הגירושין על השולחן. אני לא רוצה את הדירה, לא את הרכב, לא את החיסכון הפנסיוני שלך. אני רוצה שתבין שאדם לא נמדד בכמה הוא נותן כשיש לו — אלא בכמה הוא נוכח כשצריך אותו. ליאת."
מתחת לפתק היו מסמכי הגירושין. חתומים. מסודרים. עם ויתור מלא על כל הרכוש.
הוא קרא את הפתק פעם אחת. ואז עוד פעם. הטלפון צלצל. אבא שלו, חיים, על הקו. הקול של חיים היה יבש כמו חצץ.
"אמא שלך ראתה תמונות, יואב. מישהי שלחה לה לוואטסאפ ממספר חסום — אתה והבחורה הזאת על שפת הבריכה, אתה מורח לה קרם הגנה על הגב, והיא צוחקת. אמא שלך ידעה על הרומן, ליאת סיפרה לה מזמן. אבל לראות את החוצפה, את האושר שלך על המסך, דקה אחרי שהיא פתחה את ההודעה — שעה אחרי זה היא קיבלה את האירוע. מישהי רצתה שהיא תראה."
יואב שתק.
"וליאת… ליאת הייתה שם לבד. כל המשפחה שלי ראתה אותה עומדת לבד בקצה הקבר, עם האפר בידיים, מחכה לך עד הרגע האחרון. אתה יודע מה זה עשה לי? אני מתבייש להגיד שאתה הבן שלי."
הוא ניתק.
בשבוע שאחרי, יואב הפך את כל המדינה. חוקר פרטי, עורך דין, חברים במשטרה, מישהו מהביטוח הלאומי שאמור לדעת דברים. כלום. ליאת התפטרה מהעבודה. הטלפון שלה נותק. ההורים שלה, שגרים במושב ליד צפת, לא ענו לו. פעם אחת אימא שלה הרימה ואמרה רק "תתבייש" וניתקה. הוא הסתובב בדירה הריקה, פתח ארונות, מצא את הבגדים שלה, את הספרים שלה — "שירת הים" של אלתרמן עם הקדשה שכתבה לה סבתא שלה, עותק ישן של "ההוביט" עם סימניות צהובות. הדברים שאדם לא לוקח כשהוא בורח. הדברים שאדם משאיר כשהוא משתחרר.
הוא שכב על המיטה שלהם והסתכל בתקרה. ארבעה לילות לא הצליח לישון.
ביום החמישי, עורכת הדין שלה התקשרה. מיכל לוי, טלפון ממספר חסום. הקול שלה היה ענייני, כמעט קר.
"אדוני, אני מייצגת את ליאת. כל התקשורת בנושא הגירושין תעבור דרכי."
"אני רוצה לדבר איתה. בבקשה."
"היא לא מעוניינת."
"תגידי לה שאני—"
"אדוני, יש עוד משהו," היא קטעה אותו. "גב' נורית עדכנה את הצוואה שלה לפני שבעה חודשים. ליאת היא היורשת היחידה."
יואב הרגיש שהאוויר נשאב מהחדר.
"מה?"
"הבית של אמא שלך בכפר סבא, תיק ההשקעות, הפנסיה, חשבון הבנק. הכול עובר לליאת. אמא שלך השאירה לך מכתב. אפשר לשלוח אליך שליח?"
הוא לא ענה. היד שאוחזת בטלפון רעדה.
השליח הגיע שעה אחרי זה. מעטפה לבנה, בתוכה דף בודד בכתב יד אימהי, עגול ומהודק.
"יואב בני, אם אתה קורא את זה, כנראה שאני כבר לא כאן. אני כותבת את זה עכשיו כשאני בריאה, צלולה, ורואה דברים כמו שהם. ליאת היא לא כלתי — היא הבת שלא הייתה לי. בשנתיים האחרונות היא זאת שבאה איתי לקופת חולים. היא זאת שזכרה את יום השנה למות סבתך. היא זאת שבכתה איתי במטבח כשנודע לה עלייך ועל שירה. ליאת לא סיפרה לך שהיא יודעת, אבל אני ראיתי איך היא התפוררה. דבר אחד אני רוצה — שהבית שלי ילך למישהי שבאמת אהבה אותי. תטפל בעצמך. אולי עוד תשתנה. אמא."
הוא קיפל את הדף. הכניס אותו בחזרה למעטפה. הלך לחלון, נשען על המזוזה, והסתכל על הים. בחוץ התחיל גשם קל, מהסוג שמריח כמו אדמה רטובה ואבק שנשטף מהכביש. הוא חשב על ליאת — איפה היא עכשיו, באיזה חוף, עם הכד האפור הזה, מפזרת את מה שנשאר מאמא שלו אל תוך הגלים כמו שהבטיחה. הוא חשב על שירה, על החול, על הבריכה, על הצחוק שהרגיש אז כמו ויטמין ועכשיו הרגיש כמו רעל. הוא חשב על הלוויה שהוא לא היה בה, על הרגע שכולם עמדו שם והיא עמדה לבד.
הטלפון צפצף. וואטסאפ. הודעה משירה:
"מתי אפשר להיפגש?"
הוא הסתכל על המילים על המסך. מחק את השיחה. חסם את המספר. הניח את הטלפון על השיש, ליד המעטפה.
מחוץ לחלון, הגשם התחזק. מרחוק, אי אפשר היה לראות איפה השמיים נגמרים והים מתחיל.
