היום שהכסף הפסיק לדבר

נורית הטיחה את כוס היין על השולחן בדיוק כשהשעון הראה חצות. "תפסיקי לשלוח להם שקל, גלית. תפסיקי כבר! את חושבת שמישהו מהם יזכור אותך כשיגמרו הכספים?"

גלית הביטה בעוגת הגבינה שהכינה לעצמה. נר בודד, ורוד, עדיין בתוך האריזה. היא תכננה להדליק אותו, אבל היד לא זזה. חמישים ושש שנים. יום הולדת. הטלפון הנייד שלה שכב על השיש במטבח הקטן בהרצליה — שחור, דומם, כמו אבן בזלת. כל היום היא בדקה אותו, הפכה אותו, וידאה שהצלצול בווליום מקסימלי. כלום. אפילו לא הודעת וואטסאפ אחת משלוש הבנות שלה.

שלוש בנות. שלוש נשים צעירות שגידלה בקיבוץ בצפון, ואז עזבה כדי לעבוד בלונדון. באנגליה היא ניקתה משרדים בקומות ארבעים בלונדון, טיפלה בקשישים אנגלים ששכחו את שמה הפרטי אבל זכרו בדיוק איך היא מכינה להם טוסט עם מרמלדה, חייכה לעוברים ושבים בגשם הבלתי פוסק. כל שקל שחסכה, כל לירה שטרלינג שהמירה לשקלים — הכול הלך לחשבונות הבנק של הבנות.

"אף אחת לא התקשרה," אמרה גלית, יותר לספל התה שהתקרר לפניה מאשר לנורית. "דפנה, מיכל, יעל — אף אחת."

נורית פתחה את המקרר, הוציאה בקבוק סודה וטרקה את הדלת. "נכון. אבל תזכרי מה יהיה מחרתיים. בראשון לחודש, כשההעברה לא תיכנס להן בבנק, הטלפון שלך לא יפסיק לצפצף. 'אמא, איפה הכסף?' 'אמא, היה ביטול עסקה?' 'אמא, יש לנו משכנתא.' ואת יודעת מה? שתחכי. פשוט תחכי."

גלית הכירה היטב את התסריט. שתים-עשרה שנים היא עובדת בניכר, חוזרת הביתה פעם בחצי שנה — הביתה לדירה השכורה בהרצליה, לא לבית שהיה פעם בקיבוץ. הבית ההוא, עם הצמחייה הסבוכה במבואות, הלך ליוסי במשפט הגירושים. ליוסי ולרבקה, אמו, שהגיעה לכל דיון בבית הדין הרבני עם תיק מסמכים ועם עורכת דין משלה. "האישה נטשה את הקן המשפחתי," היא חזרה ואמרה שם, כמו תפילה, "הילדים נשארו בלי אמא."

הילדים האלה כבר מזמן לא היו ילדים. דפנה בת שלושים ואחת, מיכל עשרים ותשע, יעל עשרים ושש. אבל רבקה — אישה קטנה ונמוכה עם פֶּה שמסוגל לטחון אבנים — הצליחה במפעל חיים מדויק ומתמשך: היא הפכה את הבנות נגד אמן.

"את לא מבינה," גלית ניסתה להסביר לנורית. "יש לי חוב. עזבתי אותן כשהן כבר לא היו ילדות קטנות, אבל עדיין תלויות בי. הצבא, הבגרויות… לא הייתי שם. בזמן שהן גילו את החיים, אני ניקיתי שירותים בלונדון."

"עזבת או ברחת?" נורית התקרבה, ידיה על מותניה. "ברחת מיוסי, מרבקה המכשפה הזאת, מהחיים האלה שבהם היית כמו… כמו פועלת תאילנדית בבית של עצמך. מי עשה להן שיעורי בית כל הערב? מי בישל, מי כיבס, מי קם אליהן בלילה? ומה קיבלת בתמורה? את בעלך אומר לך שאת אפס, וחמותך סופרת לך את פרוסות הלחם."

האמת הזאת צרבה כמו מלח על עור חי. יוסי לא הרים עליה יד, אף פעם. גם רבקה לא צעקה. הם פשוט מחקו אותה. במכות קטנות. "את לא כזאת חכמה," היה אומר לה יוסי כשהייתה מציעה רעיון. "תעזבי, אני אגיד לה מה לעשות," הייתה חותכת רבקה את השאלה באוויר, כשהילדים פנו אל אמא. היא חיה שם עשרים שנה כמו דיירת משנה, כמו אורחת לא רצויה באוהל.

הבריחה לאנגליה הייתה הצעד היחיד שהציל אותה. "אני נוסעת לחסוך לדירה שלנו," היא שיקרה ליוסי. הוא הסכים — חשב שהכסף יגיע אליו. הוא טעה. גלית שלחה את כולו לבנות, ישירות, בלי לעבור דרכו. ואז התחילה המלחמה האמיתית.

"תגידי להן שאת עוצרת הכול," התעקשה נורית. "שאת צריכה את הכסף לעצמך. תעשי להן שוק, שירגישו."

גלית חייכה חיוך עייף. "את לא מבינה מה זה להיות אמא."

"אני מבינה מה זה להיות שטיח."

בבוקר שאחרי — היא זוכרת את התאריך, הראשון במרץ — גלית נסעה באוטובוס לתל אביב. קו 90, חלון שמאלי מאחור, צופה בים מתעורר. היא הגיעה לסניף הדואר, ניצבה בתור, ובדיוק כשרצתה לבצע את ההעברה, הטלפון רעד בידה. דפנה.

"אמא." הקול היה יבש, כמו תמיד. "רציתי לוודא שהכול בסדר עם ההפקדה."

גלית הרגישה את השפתיים שלה מתרוממות מעט, זווית שפה שאף אחד לא ראה. "הכול בסדר, חמודה. תגידי… השיחה האחרונה שלנו, מתי היא הייתה?"

שתיקה. ואז: "דיברנו לפני שבועיים, לא?"

"שבועיים. מעניין. וביום שלישי שעבר, היה איזה אירוע?"

עוד שתיקה.

"יום ההולדת שלי, דפני. חמישים ושש. אני הכנתי עוגה לעצמי. נר אחד. חיכיתי."

"אמא, תראי, אני בדיוק בפגישה—"

"ההעברה לא יוצאת החודש."

גלית שמעה את הנשימה של בתה נעתקת. "מה? מה זאת אומרת? אמא, יש לנו החזר משכנתא, אי אפשר סתם ככה—"

"מיכל יודעת? ויעלי?" גלית קטעה אותה. "תגידי להן. תגידי לאבא. תגידי לרבקה. מספיק."

היא ניתקה. האצבע על המסך רעדה, אבל בתוך הגוף משהו נפתח, כמו שריר תפוס שהשתחרר פתאום. היא יצאה מהדואר, התיישבה על ספסל בשדרות רוטשילד, והסתכלה על האנשים. מישהו ניגן גיטרה. זוג צעיר צחק. אישה מבוגרת האכילה יונים.

כשהטלפון צלצל שוב כעבור שלוש דקות, גלית ראתה את השם על הצג: רבקה. האישה שמעולם לא התקשרה מיוזמתה. גלית הרגישה ניצוץ קטן של ניצחון. האוטובוס חזרה להרצליה יצא בעוד שבע דקות, והיא הספיקה.

"גלית?" הצליל היה מתכתי, קפוץ. רבקה מעולם לא קראה לה בשמה. תמיד "את" או "אשתו של יוסי" או פשוט כלום.

"כן."

"דפנה סיפרה לי. מה זה השטויות האלה?"

"לא שטויות. הפסקתי לשלוח. סופי."

"אחרי כל מה שעשינו בשבילך? הכנסנו אותך הביתה, האכלנו, נתנו לך קורת גג, וזה התשלום?"

גלית קמה מהספסל. "רבקה, תקשיבי לי טוב. את לא נתת לי כלום. את לקחת. לקחת את הבעל שלי, לקחת את הבנות שלי, לקחת לי את הזמן. גמרת. נגמר."

"הילדים לא ידברו איתך אף פעם! את תהיי לבד כל החיים!"

"אני יודעת," ענתה גלית, וקולה עלה מדרגה, חזק וברור. "אבל לפחות אני אהיה לבד עם כבוד עצמי."

היא ניתקה שוב. האוטובוס הגיע, והיא עלתה, התיישבה באותו מושב מאחור, ליד החלון. הים עדיין היה שם, מנצנץ באור הצהריים. גלית שלפה מהתיק את מעטפת הנר הוורוד, זו ששמרה מיום ההולדת, זרקה לפח הקטן שליד המושב, ונשמה עמוק.

בערב, בבית, היא פתחה בקבוק יין בלי עזרה של נורית. שמה מוזיקה, איזה דיסק ישן של ברי סחרוף. הטלפון צפצף ארבע פעמים — פעם מכל בת, פעם מיוסי, פעם ממספר שלא הכירה, כנראה רבקה מטלפון של שכנה. היא לא ענתה.

במקום זה, היא שלפה מהארנק פנקס שיקים ישן, קרעה דף, הביטה בו, וקרעה אותו לגזרים קטנים. הקונפטי הלבן נפל על שולחן המטבח כמו שלג קטן, לא צפוי, באמצע מרץ ישראלי.

היא שמה חתיכת עוגה בצלחת, הדליקה נר חדש, ונשפה.