באחד הערבים המהבילים של סוף יולי, כשהחום של אוגוסט כבר ניבט מעבר לפינה, קטיה בת העשר צעדה במורד השביל המוצל שליד המושב. היא גרה במושב נווה אילן, מקום בו ריח האורנים מתערבב עם אדי האספלט הלוהט, והיא הכירה כל עץ וכל מעיין קטן בשטח הפתוח שמאחורי הבית. באותו יום היא חיפשה אבני צור חלקות ליד שרידי הטרסות העתיקות, כשהבחינה בתנועה חלשה בתוך השיחים הצהובים.
זה היה נחש צפע גדול, כמעט באורך הזרוע שלה, בצבע חום־נחושתי עם דוגמת מעוינים כהה. גופו היה מקופל בצורה לא טבעית, ומצדו הימני ניכר חתך עמוק ומגועל. מישהו כנראה פגע בו עם מעדר או ניסה להרוג אותו, אבל לא סיים את העבודה. קטיה נרתעה לאחור — סבא שלה, שהיה חקלאי ותיק, תמיד הזהיר אותה מפני צפעים. ״הם לא צריכים סיבה להכיש,״ היה אומר. אבל הנחש הזה אפילו לא הרים את ראשו המשולש. הוא נשם בכבדות, וקצה זנבו רעד ברטט קל.
סבא גם לימד אותה דבר נוסף, ביום קיץ ישן כשנתקלו בצפע בשביל הג׳יפים: ״אם את חייבת להיות קרובה, תני לו להרגיש שאת לא איום. הרעידות מהאדמה מספרות לו מי את.״ קטיה זכרה את השיעור, התיישבה על הברכיים במרחק בטוח, והוציאה מתיק המותני הקטן שלה בקבוק מים מינרליים וקופסת עזרה ראשונה קטנטנה — הרגל שדבק בה מצופי הלילה של תנועת הנוער. היא ניתזה מים באיטיות על הפצע, והנחש הגיב ברפרוף לשון. ואז, בתנועה מדודה, היא תלשה פד גזה, והניחה אותו בזהירות על החתך תוך שהיא מהדקת עם פלסטר רפואי צר. הנחש, לתדהמתה, נשאר דומם. איבוד הדם והטמפרטורה הנמוכה של גופו דלדלו ממנו כל גרם של תוקפנות, והוא שכב משותק בתוך עייפות כבדה.
היא מצאה קופסת קרטון ישנה שהביאו בה משלוח ירקות מהמשק של השכנים. ״בוא,״ הפצירה בו. היא דחפה אותו פנימה בעדינות עם מקל, כיסתה במגבת מיקרופייבר משומשת ששכבה בתיק, ונשאה אותו הביתה. היא לא סגרה את הקופסה עד הסוף — השאירה חריץ בצד, כדי שיוכל לנשום, מניחה שבמצבו הרעוע הוא חלש מכדי לזוז.
הוריה, ארז וענת, היו עסוקים. ארז היה בחנייה, התקין גגון חדש לג׳יפ הסופה הירוק. ענת הכינה שניצלים במטבח, והרדיו דיבר בקול מונוטוני על עליית מחיר הדלק ל־6.42 שקלים לליטר. קטיה חמקה לחדר והחליקה את הקופסה מתחת למיטה. היא מילאה קערית מים של בית הבובות, הניחה אותה ליד ראשו של הנחש, ומלמלה: ״תשתה. אני אשחרר אותך מחר.״
השעות חלפו. קטיה התהפכה על המיטה, מודעת לתכולה שמתחתיה כמו לסוד פועם. בחוץ התחיל הבריזה היומית מההרים, הנושאת ריח של מחטי אורן ועפר, וחלון חדרה נותר פתוח כרגיל.
בחצות ורבע בדיוק, צליל צורם ניתק את שנתו של ארז — חריקה מכאיבה, לא חבטה, אלא גירוד מתכתי יבש, שהכיר היטב מימיו כאיש מקצועות הבניין. הוא התעורר בבת-אחת, הכול שקט לפתע, ויצא מחדר השינה אל המסדרון.
מתחת לתמונה הממוסגרת של הסבא רבא, על הריצוף הקר, השתרך הנחש. גופו המפוספס התפתל בכבדות, והוא לא פנה לחדרי השינה. הוא התקדם לעבר דלת הזכוכית המובילה למרפסת, מנסה להידחק החוצה אל הלילה הפתוח. ארז זיהה את תוואי הפלסטר הבהיר על צדו, והוא קפא במקומו. רעש הגירוד שב — והפעם ארז קלט גם את הצללית שמעבר לזכוכית: דמות רחבה, מנסה לחלץ את תריס ההזזה עם מברג ברזל ארוך, להב המברג עיקם את מסגרת האלומיניום. ארז הכה בחוזקה על החלון מבפנים. ״מי זה?״ קרא, בקול שקול אך רם. הצללית נרתעה, מעדה על אדנית הבזיליקום, והחלה לרוץ במורד הגינה.
ענת כבר עמדה בפתח המסדרון, אצבעותיה אוחזות בכתפה של קטיה שהתעוררה מהבהלה. ״הזמנתי ניידת,״ אמרה, מנסה לשמור על קור רוח. ארז רץ ללוח החשמל והעיף את מתג הזרקורים בחצר. האור הלבן הציף את עץ הלימון, את מתקן הכביסה ואת דמותו הנמלטת של האיש, שכשל בגדר הרשת הנמוכה. השכנים ממול, ששמעו את הצעקות, יצאו עם פנסים, ובתוך דקות התמלא הרחוב הקטן בקולות ובאופנוע של סיור הביטחון היישובי. השוטרים הגיעו במהרה, הובילו את החשוד באזיקים, ודובר היישוב סיפר לארז שהאיש, אסף משה מנתניה, מבוקש על שורת פריצות במושבים לאורך פרוזדור ירושלים.
בבית פנימה, על סף המסדרון, נותרה תמונה מוזרה. קטיה, ברגליים יחפות, כרעה ליד הנחש. ארז חזר פנימה, ועיניו נפלו על ראשו המשולש, על קשקשיו ועל לשונו המרפרפת. לפתע הכול נפל לו — הוא ראה את הפצע החבוש, את מיקומו של הזוחל, את הכול. ״זה צפע… צפע ארסי,״ אמר, קולו סדוק. ענת קפאה בפתח, גב ידה נלחץ אל פיה, גופה נדרך לאחור באימה. ידו של ארז נשלחה אל כתפה של קטיה כדי למשוך אותה משם, אבל קטיה, מבלי להסיט את מבטה, אמרה בקול נמוך, ״הוא לא ינשוך אותי.״ היא שלחה יד, אצבעותיה ניצבות באוויר במרחק סנטימטרים מראשו, מעין תודה אילמת. הנחש קיפל את לשונו פנימה, הפנה את ראשו אליה לעוד שבריר שנייה, ואז, בעצלתיים, זחל אל סף החלון הפעור.
איש לא אחז בו, איש לא צעק. הם פשוט צפו בגוף הפצוע מחליק אל הסבך שבחוץ, אל תוך הרוח החמה והשקט שבין ענפי ההדס. ארז הביט שוב בסימני המברג המכופף שעל התריס, ואז במסלול התפתלותו של הנחש לעבר הדלת. הוא לא ידע להסביר את צירוף המקרים — הרעש שהעיר אותו, הצללית שמעבר לזכוכית, חייו שהתכנסו לרגע אחד של מקריות — והצירוף הזה צמרר אותו יותר מכל פחד אחר. קטיה נותרה כורעת על הברכיים, אצבעות רגליה העירומות מתחפרות בשטיח הכורדי הישן. היא אספה את הקערית הריקה מהרצפה, הביטה בה, והגביהה אותה קלות. ארז קירב את כף ידו אל עורפה, וכשאצבעותיה שלה נלחצו אל הקערית, היא לא הוציאה הגה.
