הקיץ בקריית אונו היה דביק במיוחד. המזגן בסלון של ההורים שלי זמזם בקושי, והריח של הבישולים של יום שישי עוד עמד באוויר. אחי הצעיר, איתי, כיחכח בגרונו והניח את המזלג על השולחן.
"אז… דיברנו על זה המון, וקיבלנו החלטה," הוא חייך חיוך קטן, כמעט מתנצל. "אני ומיכל רוצים שנעשה החלפה. אתם יודעים, אנחנו מצטופפים בשלושה חדרים עם הילדה, ואין לה אוויר. אתם לבד בדירה של ארבעה חדרים. בואו פשוט נחליף — אתם תעברו לדירה שלנו, ואנחנו לפה. גן ילדים, מרפסת, הצל של הפיקוס. מושלם."
אשתו מיכל הנהנה במרץ. "זה הגיוני, באמת. לסבתא וסבא לא צריך כל כך הרבה מקום."
אבא שלי, משה, קם בשתיקה וניגש למטבח. שמעתי אותו מוזג לעצמו מים מהברז, הכוס נקששה קלות בכיור. אמא שלי, שולמית, ליטפה את המפית על השולחן, מיישרת אותה שוב ושוב.
הרגשתי את הדם עולה לי לרקות. "רגע. רגע אחד. מי החליט?" הסתכלתי על איתי. "אתה בכלל שאלת אותי? יש לי רבע מהדירה הזאת על פי חוק. רבע. לא שאלת אותי, נכון?"
איתי גלגל עיניים. "אבל לך יש בית בקיסריה. מה אכפת לך מאיזה רבע בדירה ישנה בקריית אונו?"
"מה אכפת לי?!" קמתי. "אני ויעל אכלנו מרור חמש שנים בשכירות בדירה בלי מרפסת בתל אביב. שילמנו משכנתא עד הגרוש האחרון, לא נסענו לחו"ל, קנינו רהיטים מיד שנייה. אמא שלה מכרה את התכשיטים של סבתא פורטונה כדי לעזור לנו עם ההון העצמי. ואתה? אתה קיבלת מאמא ואבא צ'ק שמן למקדמה, גרת פה חינם עד החתונה, ואף פעם לא שילמת חשבון ארנונה אחד. אף פעם."
"אבל עכשיו יש לנו את עלמה," מיכל קטעה אותי. "היא צריכה חדר. אנחנו רוצים עוד ילדים. מה, לא מגיע לנו קצת מרחב?"
הסתכלתי עליה. "אז אולי תעברו לדירה של ההורים שלך? חמישה חדרים ברמת אביב, שניהם גרים לבד. הצעתי את זה לאיתי."
השתררה דממה. מיכל קפאה, האצבעות שלה התהדקו סביב הרגל של הכוס. איתי האדים. "אמוס, אתה לא מתבייש? ההורים של מיכל הם אנשים פרטיים, זאת דירה שלהם."
"בדיוק," אמרתי בשקט. "אז למה ההורים שלי לא פרטיים? למה הדירה שלהם חייבת להפוך לגן עדן שלכם בזמן שהם ייחנקו בשלושה חדרים שלכם, מול תחנת הרכבת בלי מעלית?"
אמא שלי פרצה בבכי. "אמוס, תפסיק. אתה הורס את המשפחה. מיכל אמרה שאם לא נעבור, היא לוקחת את עלמה ועוברת לאמא שלה."
"אז שתיקח," אמרתי. "זה סחיטה. אתם לא רואים?"
לקחתי את המפתחות ויצאתי. יעל שמעה הכול כשחזרתי. היא מזגה לי כוס יין ואמרה רק מילה אחת: "סחטיין."
במשך שבועות השתרר נתק מוחלט. איתי מחק אותי מהקבוצות. אמא שלי לא ענתה לטלפון. אבא שלי דווקא התקשר מדי פעם. "אמוס, היא בוכה פה כל היום. מיכל השאירה פתק ונסעה לדירה של ההורים שלה ברמת אביב."
יום אחד התקשר אליי איתי. "אחי," הוא התחיל, "דיברתי איתך רע. אבל עכשיו… אתה חייב לעזור. מיכל אמרה שהיא לא חוזרת עד שאני מביא לה מפתחות לדירת ארבעה חדרים. אני אאבד את הבת שלי. תן לי את החלק שלך. תחתום."
"איתי," אמרתי לו, "יש לי הצעה. קח את המשכנתא שלך על הדירה שלך, תמכור, תיקח משכנתא חדשה על ארבעה חדרים באורנית. תתחיל לעבוד. יאללה. אתה אבא. תפרנס."
הוא ניתק. למחרת בערב הגיע אליי אבא שלי. הוא ישב על המרפסת בחצר בקיסריה, הביט בים, וחייך.
"אתה יודע מה קרה?" אמר ולגם מהוויסקי. "איתי הלך להורים של מיכל. אמר להם: 'שמעתי שאתם רוצים לעזור לנו. יש לנו דירה נהדרת בשלושה חדרים, מול תחנת רכבת. בואו נחליף. אתם אלינו, אנחנו אליכם לחמישה חדרים.' אמוס, חמותו כמעט חטפה דום לב על הספה הלבנה שלהם. היא אמרה לו: 'אני גמרתי לעבוד. זאת הדירה שלי. אל תבוא אליי עם רעיונות מטורפים.'"
אבא שלי צחק. "מיכל שמעה את זה, התקשרה לאיתי, והודיעה שאם אבא שלה לא מוכן לעזור, היא לא רוצה לראות אותו יותר. היא חזרה לדירה שלהם תוך שעה. בלי תנאים. פשוט חזרה. והנושא של הדירה שלנו — לא עלה יותר."
נשמתי עמוק. יעל חייכה אליי מהמטבח.
איתי התקשר אחרי שבוע. "אז לקחתי משכנתא," אמר בקול קטן. "קנינו דירה בת ארבעה חדרים בהוד השרון. נכון, לא בקריית אונו. אבל יש גינה. ומיכל… אמא תחתום על ההלוואה. היא כבר בכתה על זה מספיק."
בסוף, עלמה קיבלה חדר. הילדה שלי, מאיה, נולדה שנה אחר כך בבית חולים מאיר. אנחנו גרים בקיסריה, ההורים עדיין בקריית אונו, בפיקוס ובצל המוכר של המרפסת הישנה. בימי שישי כולם באים אליהם. איתי ומיכל מביאים סלט, יעל ואני את הפיתות. אמא שלי מסדרת את הצלחות, אבא שלי שותה תה עם נענע. החום הדביק של הקיץ שוב שם, אבל הפעם המזגן עובד. והשקט שבתוכו הרבה יותר נעים.
