שולה הניחה את הטלפון על השיש והביטה בשעון. ארבע וחצי. עוד שעה וחצי בערך עד שכולם אמורים להגיע. היא פתחה את המקרר, העבירה מבט על הקערות המסודרות, ורק אז הרשתה לעצמה לנשום. העוף בתנור, הסלטים מוכנים, הפיתות הטריות מחכות בקופסה האטומה. היא תכננה את הערב הזה שבועיים. פשוטו כמשמעו.
ההודעה בוואטסאפ המשפחתי הייתה ברורה: שולה מביאה את הבשרים, התוספות החמות והקינוח. יעל וניר אחראים על הדגים, הסלטים הטריים והשתייה. נועה ואמיתי התחייבו על כל מה שקשור לפתיחים – גבינות, ממרחים, לחם מחמצת טרי מהמאפייה והאלכוהול.
שולה הכירה את אחותה הקטנה מספיק טוב כדי להכין תוכנית גיבוי. ובכל זאת קיוותה שהפעם זה יהיה אחרת. שמלאו לה שלושים, אולי סוף סוף היא תיקח אחריות.
בשש ורבע נשמע הצפצוף מהחנייה. הראשונים שהגיעו היו דווקא יעל וניר. הם נכנסו כשכל אחד מהם אוחז בשתי שקיות בד כבדות. ניחוח של כוסברה טרייה מילא את המטבח מיד.
"תראי איזה יופי," אמרה יעל והניחה על השיש קערה שטוחה ובה דג נא פרוס דק, בציפוי שמן זית ולימון. "מוכן להגשה, רק צריך להוציא מהקירור."
ניר התחיל לסדר בקבוקי סודה קרים על הדלפק, ואז שלף מבקבוק יין לבן מהתיק הצדדי. "מצאנו יקב קטן ליד זכרון, הביאו לנו לטעום. חשבתי שיתאים."
שולה חייכה. אלה תמיד באו מוכנים. היא אהבה אותם על זה.
בשבע ורבע עוד לא היה זכר לנועה ואמיתי. שולה שלחה הודעה. "אתם בדרך?"
"יוצאים עוד חמש דקות," ענתה נועה. "הילדים לא מוצאים את הסנדלים."
יעל גלגלה עיניים. שולה לא הגיבה. היא פשוט ניגשה לארון, הוציאה שקית אגוזים ושקדים שקלתה מראש, ופיזרה אותם בקערית קטנה.
הם הגיעו בשמונה וחצי. ארבעתם – נועה, אמיתי, והילדים ליאם ואורי – התפרצו פנימה בסערה. ידיים ריקות.
"נו, מה נשמע!" קראה נועה בעליזות והתכופפה לחלוץ סנדלים. "איזה יום מטורף היה לי. הלקוחה הזאת מאשדוד כמעט הוציאה לי את הנשמה. שכבה על הרצפה כי לא אהבה את הגוון. בגוון! מי רואה הבדל בין בז' לשמנת?"
"וגם האוטו התחיל לעשות רעשים מוזרים," הוסיף אמיתי והתיישב על הספה. "כנראה רצועת טיימינג. אני כבר שבועיים אומר לה שניסע למוסך."
שולה הביטה בשניהם, ואז בשקיות שלא היו. "נו, ואתם?"
"מה אנחנו?" נועה הרימה גבה.
"הגבינות. הלחם. היין."
נועה הניפה יד בביטול. "אה, זה. תשמעי, יום מטורף היה לי, אמרתי לך. לא הגעתי לשוק. ובכלל, מה הלחץ? יש מספיק אוכל, לא? אצלך תמיד יש."
היא קמה, ניגשה למקרר ופתחה אותו בלי לבקש רשות. "ואוו, יש כאן בולגרית. ואיזה גבינה צהובה. מעולה, אני גוועת."
שולה הרגישה איך החום עולה לה לגרון. "זה של יעל," אמרה בשקט.
"אז מה? יעל לא תשתף? משפחה, לא?"
ליאם ואורי כבר התיישבו ליד השולחן, רגליים מתנדנדות, מחכים לאוכל. נועה הוציאה מהמקרר קופסה עם גבינת שמנת וביצה קשה, כאילו המטבח שייך לה.
שולה לקחה נשימה עמוקה. "בואי נדבר רגע."
היא הובילה את נועה הצידה, למרפסת הקטנה. בחוץ כבר היה חושך, ריח של יסמין עלה מהגינה השכנה. אור צהוב מהסלון נפל על שתיהן.
"אני צריכה לשאול אותך משהו," אמרה שולה. "את זוכרת את ההתחייבות?"
נועה משכה בכתפיה. "נו, אז לא הבאתי. קורה. מה, את סופרת עכשיו מי הביא מה? זה באמת כזה חשוב?"
"זה לא העניין של לספור. זה העניין של לכבד. יעל עומדת במטבח שלוש שעות, ניר סחב תיקים מהאוטו, אני עובדת על האוכל מיום חמישי. ואת אומרת 'קורה'."
"אז אל תכיני!" נועה הרימה קול. "מי ביקש ממך לעבוד מיום חמישי? ככה את, תמיד לוקחת על עצמך ואז מתמרמרת."
שולה חייכה. לא חיוך חם. חיוך של מי שקיבלה החלטה סופית. "צודקת. לגמרי צודקת. בואי נאכל."
הארוחה התנהלה כרגיל, כמעט. כולם אכלו, צחקו, הילדים רבו על הקינוח. אבל מתחת לשולחן, שולה לחצה קלות על הברך של יעל ולחשה לה לחכות.
בסביבות עשר, כשנועה כבר נשענה לאחור בכיסאה, שבעה ומרוצה, שולה קמה.
"חברים, לפני שניפרד, יש משהו קטן."
היא שלפה מהארנק חשבונית מודפסת, מחולקת לסעיפים.
מנת פתיחה – 120 ש"ח לאדם
מנה עיקרית – 180 ש"ח לאדם
קינוח – 40 ש"ח לאדם
שתייה – 60 ש"ח לאדם
סה"כ לזוג בתוספת ילדים: 740 ש"ח
"מה זה?" שאל אמיתי.
"החשבון על הארוחה," אמרה שולה בנימוס. "חישבתי לפי מחירי קייטרינג ממוצעים באזור המרכז. אני מקבלת מזומן, ביט, או העברה בנקאית."
שקט. ליאם הפיל כפית על הרצפה והצליל צלצל בחלל הריק.
"את צוחקת," אמרה נועה. "איזו חשבונית? איזה קייטרינג?"
"את אמרת קודם שאצלי תמיד יש. צדקת. אבל יש ויש. זה עולה כסף. זמן. עבודה. והפעם החלטתי שמי שלא מביא את החלק שלו – משלם על החלק של מי שכן הביא. זה לא פייר שאת באה, אוכלת, ונוסעת הביתה. אני לא מסעדת צדקה."
פניו של אמיתי התעוותו. "אני לא מאמין. באמת את עושה את זה? בגלל איזה גבינה שלא הבאנו?"
"כן," אמרה שולה. "בדיוק בגלל איזה גבינה שלא הבאתם. בפעם הקודמת. ובזו שלפניה. ובזו שלפני ההיא."
נועה קמה. בלי מילה. נעלה את הסנדלים בתנועות חדות. "ליאם, אורי. קמים. נוסעים."
"בלי לשלם?" שאלה יעל, שלראשונה הרימה קול.
"את תשלמי לי על השנים שאת מוצצת לי את הדם," סיננה נועה לעבר שולה. "בכית כל חתונה שלי. כל הצלחה שלי הפכה אצלך לאיזה דרמה. עכשיו חשבונית? תשמרי אותה. אולי תשלמי איתה על הפסיכולוג."
הם יצאו בדלת נטרקת.
בשקט שנותר, ניר מזג לעצמו עוד מים. הילדים סידרו צלחות בלי שאיש ביקש. שולה ניגשה לחלון וראתה את האורות האחוריים של הרכב של נועה מתרחקים ברחוב.
יומיים חלפו. השתיקה בקבוצה המשפחתית הייתה רועמת. אמא התקשרה פעמיים, בעדינות, לשאול מה קרה. "שולה'לה, אולי תחשבי על זה שוב. היא אחותך."
שולה לא חזרה בה. אבל הלב כאב.
ביום חמישי בצהריים, כשחזרה מהעבודה, מצאה מעטפה לבנה תקועה מתחת לדלת. לא היה עליה בול, רק המילה "שולה" בכתב יד עגול. בפנים היה פתק קצר.
"אני לא יודעת איך לבקש סליחה. לא על הגבינה."
חתום: נועה.
שולה הפכה את המעטפה. נפלה ממנה פיסת נייר נוספת – צ'ק על סך אלף שקלים. ובפינה, בכתב זעיר: "גם על השנים."
היא התיישבה על הספה. החזיקה את הצ'ק. חשבה על כל הפעמים שהגיעה – בתור ילדה שצריכה עזרה בשיעורים, בתור חיילת בודדה בלי שבת, בתור כלה שלא ידעה איך מארגנים חתונה – ואחותה הגדולה הייתה שם. תמיד. בלי חשבונית. בלי חשבון. אולי דווקא בגלל זה זה כאב כל כך.
היא התקשרה.
"בואי לקפה ביום ראשון. אני מכינה מאפים."
בצד השני של הקו היה שקט, ואז קול קטן: "אביא גבינה."
"לא חייבת."
"אבל אני רוצה."
שולה חייכה. "אז תביאי. ואולי איזה יין מזכרון. יש שם יקב קטן. אין עליו הבדל בין בז' לשמנת."
