— אמא, יוסי לא יישב איתנו בליל הסדר — הודיעה מיכל.
יעל הרגישה כאילו מישהו סגר את הדלת בפניה. היא הכירה את יוסי רק שנה, אבל בזכותו חזרה לצחוק אחרי תקופה ארוכה של בדידות.
יעל הייתה בת 59 והתגוררה בבאר שבע. לאחר שלושים וחמש שנות נישואים היא התגרשה מבעלה. ילדיה ראו בגירושים בגידה באביהם, אף שלא ידעו כמה שנים חיה אמם בבית שבו איש לא שאל אם היא עצובה.
יוסי היה מורה למוזיקה בגמלאות ואלמן. הוא לא ניסה לתפוס את מקומו של איש. הוא רק לימד את יעל לרקוד שוב, לקח אותה לטיולים במדבר והחזיר צבע ללחייה.
ילדיה התנגדו לו בתוקף.
כדי לא לפגוע בהם, יעל ביקשה מיוסי שלא להגיע לליל הסדר. הוא חייך בעצב ואמר:
— אני מבין. המשפחה שלך במקום הראשון.
אך כשישבה ליד השולחן, מוקפת בילדיה ובנכדיה, יעל הרגישה בודדה יותר מאי פעם. הכיסא הריק בקצה השולחן כאב לה.
לפתע נכדתה שאלה:
— סבתא, למה את לא מחייכת כמו בתמונות עם יוסי?
החדר השתתק.
יעל קמה ואמרה:
— כל חיי השתדלתי שלא לאכזב אתכם. אבל אם האושר שלי מאכזב אתכם, הבעיה אינה באושר שלי.
היא התקשרה ליוסי וביקשה ממנו לבוא. כעבור חצי שעה הוא עמד בדלת עם פרחים ובקבוק יין.
— אני לא בא לקחת את אמא שלכם — אמר לילדים. — אני בא כדי שלא תצטרך להמשיך לחיות בלי אהבה.
מיכל הביטה באמה ולראשונה ראתה לא רק אמא, אלא אישה שעדיין רוצה לחיות.
האם כדאי להקשיב לילדים כשהם מתנגדים לאדם שגורם לאמם להיות מאושרת?
