השעה הייתה כבר אחת־עשרה וחצי בלילה כשהאוטובוס של "אגד" עצר בתחנה האחרונה במושב בית־יהושע. ירדתי לבד, הרוח של תחילת נובמבר חתכה לי בפנים, ומהתחנה ועד הבית של אחותי מחכה הליכה של חצי קילומטר ברחוב בלי מדרכה. פנס אחד דלק איפשהו רחוק, וכל השאר היה חושך דביק כזה, מצמית, שאת שונאת לצעוד לתוכו. הגבתי טלפון, שלחתי הודעה לאדי שאני עוד דקה, והתחלתי ללכת מהר. ואז, בערך עשרה צעדים לפני הפנייה לרחוב שלנו, ראיתי משהו מוזר על האספלט.
בהתחלה חשבתי שזה סתם קרטון רטוב. גוש כהה, ענקי, חסר צורה. צעדתי מסביבו – ונעצרתי במקום. הגוש נשם.
זה היה כלב. אבל כלב בגודל של עגל. ראש רחב, לסתות כמו של תנין, פרווה אפורה שהתלכלכה בבוץ ועלים יבשים. אלאבאי. זיהיתי מיד מהתמונות בקבוצות הפייסבוק. כלב רועים מרכז־אסיאתי, שישים קילו של "אל תתקרב".
הלב שלי תקע לי בגרון. באינסטינקט עשיתי צעד אחורה. בדיוק מה שתמיד אמרו: לא להביט בעיניים, לא להתקרב. אבל הוא לא הרים את הראש. הוא אפילו לא נהם. פשוט שכב שם, והצלעות עלו וירדו בכבדות, כאילו כל נשימה עולה לו במאמץ מטורף.
השפלתי מבט. הפנס של הטלפון האיר צלעות בולטות, כפות סדוקות מיובש, ולכלוך כאילו התגלגל שדה שלם על הכביש. העיניים שלו היו פקוחות, אבל הסתכלו דרכי, אל איזה חלל ריק.
– היי… – לחשתי, בלי לחשוב. – אתה שומע אותי?
אוזן אחת זזה במילימטר.
ורצתי הביתה.
אדי פתחה את הדלת בפיג'מה, וכבר התחילה להגיד "מה קרה?" – אבל אני התנשפתי.
– יש שם כלב, ענק, גוסס.
– איזה כלב?
– אלאבאי.
היא קפאה.
– נועה, נפלת? את יודעת מה זה אלאבאי? זה זאב כמעט. אם הוא יחליט לנשוך, לא תישאר לך יד.
– הוא לא קם. אדי, הוא אפילו לא מנסה לקום. הוא שוכב שם כבר שעות, אולי ימים.
היא בהתה בי, והיו לה עיניים של בת אדם שכבר יודעת שהיא תעשה שטות.
– תביאי שמיכה מהמחסן. את הישנה הזאת. ואני אקח בקבוק מים.
חזרנו בריצה. השתמשתי בטלפון שלי בתור פנס, אדי ניסתה להחליק את השמיכה מתחת לגוף העצום. אנשים עברו ליד. השכנים, האלה שראו אותנו מתעסקות.
משה, הזקן מהבית ממול, עצר עם המקל שלו.
– בנות, מה אתן עושות? תתרחקי!
– הוא לא נושך, – ענתה אדי בלי לסובב את הראש.
– עדיין לא! אבל הוא יתאושש, ואז תבכו. כלבי ציד כאלה נועדו לעדרים, לא ללטף.
– תודה על הדאגה, – אמרתי בקצרה.
הוא עמד והסתכל, נד בראשו, ונעלם לתוך החשיכה. אף אחד אחר לא עצר. כולם מיהרו הביתה.
הוא פשוט שכב.
שפכתי מים על כף היד, קירבתי את האף שלו. בהתחלה שום תגובה. ניסיתי שוב. בפעם השלישית הלשון רעדה, ליקקה טיפה.
אדי הוציאה אוויר.
– תרים אותו, – מלמלתי. – אנחנו צריכות להרים אותו.
בסוף, בנס, משכנו אותו לפתח הבית. שכנענו את בעלה של אדי, איתן, שיצא עם כפפות עבודה וקילל בשקט כל הדרך. שלושתנו גררנו את ההר הזה לתוך החצר, על השמיכה.
הכי קשה היה לגרום לו לעמוד.
השעה הייתה כמעט שתיים בלילה. כרעתי מולו על הברכיים, ישר בבוץ, והתחלתי לדבר. לא פקודות – סתם מילים. שאנחנו פה, שיש מים, שזה בטוח.
הוא ניסה. קדמיות רעדו, הראש הכבד התרומם, הכתפיים התאמצו – והוא צנח בחזרה.
ניסיון שני.
שלישי.
ברביעי הוא קם.
התנודד כל כך חזק שתמכתי בו עם הכתף. עמד אולי עשר שניות – עשר השניות הכי ארוכות בחיים שלי. אחר–כך התיישב. לבד.
והסתכל עלי. לראשונה באמת, לא דרכי.
איתן הדליק סיגריה בחושך. אדי פשוט בכתה חרישית.
– אני לא מאמין, – אמר איתן.
למחרת לקחנו אותו לרופא חיות בכפר סבא. כל הדרך ישבתי לידו על הרצפה של המסחרית, אוחזת ברצועה רחבה שמצאנו, מחכה שיתפוצץ.
הוא עמד.
פשוט עמד וקיבל הכול: טיפלו לו בכפות השחוקות, סירקו פרווה דהויה, בדקו כל סנטימטר. הוא רק דרך מרגל לרגל כשכבר ממש כאב, והציץ אליי.
עוד פה?
הרופאה, מישהי מבוגרת שראתה בחיים שלה המון סוגי כלבים, חייכה. "בשביל כזאת ענק, הוא רגוע ברמות לא נורמליות. הוא מבין שעזרתם לו."
חזרנו הביתה, ומישהו זרק שם: "גוליית".
שישים קילו של גוליית.
וזה נדבק.
שבועות ראשונים הוא גר במחסן, על ערימת שמיכות. האכלתי אותו שלוש פעמים ביום, ובכל פעם הוא התרומם – בהתחלה בכבדות, אחר–כך יותר ויותר בטוח. כעבור חודש איתן התחיל לבנות גדר גדולה, לא כלוב, מתחם אמיתי עם צל. בנה בסופי שבוע, בלי למהר, גוליית יושב לידו ועוקב מקרוב, כמו משגיח על העבודה.
בחורף, כשירד גשם כבד, הוא כבר לא נראה כמו הדבר שמצאנו על הכביש. פרווה סמיכה צמחה, עמדה כמו רעמת אריה. כשהוא עמד ליד השער והסתכל החוצה, אנשים שצלצלו בפעמון לקחו צעד אחורה אוטומטית.
אבל בתוך הבית – זה פשוט לא אותו יצור.
אחותי ילדה קטנה, יערה, בת שלוש. היא טיפסה עליו כמו על ספה. משכה באוזניים. בקיץ אחד נרדמה על הדשא כשהיא נשענת על הצד שלו, והוא נשאר משותק במשך שעה, מחכה שהיא תתעורר. איתן צילם את זה ושלח לי. "תראי את 'החיה המסוכנת' שלך."
הרגע ששינה הכול קרה באביב.
הייתי בעבודה, ואדי לקחה את הילדים לחצר. יערה שיחקה בארגז החול, איתמר בן השש בנה ארמון בכיסא פלסטיק, וגוליית הרבץ ליד הנדנדה, כמו שטיח ענק.
פתאום אדי ראתה תנועה ליד שיח ההרדוף. לא טיפה, לא צל. גוף דקיק, לבנבן, עם ראש משולש. צפע.
היא פלטה צעקה וקפאה.
גוליית קלט את זה לפניה. תוך חצי שניה הוא זינק.
הוא לא נבח, לא נהם, פשוט עף קדימה, לסתות נפתחות, ותפס את הנחש בדיוק מאחורי הראש. ניער פעם אחת, חזק, כמו כלב ציד מאולף. הצפע השתלשל מת.
הוא זרק אותו הצידה, הסתובב בחזרה אל הילדים, והתיישב מולם, חוסם את הקו מהשיח. פשוט ישב, מסתכל ימינה־שמאלה, בודק שאין עוד.
כל זה קרה בשתיים־שלוש שניות.
משה השכן, אותו זקן שצעק עלינו בלילה ההוא, עבר בדיוק מול השער, ראה הכול. עיניו התרחבו, הפנים החווירו.
– אני… – הוא התחיל. – אני מצטער. טעיתי.
אחרי דקה ארוכה של דממה הוא הוסיף:
– תמסרי לנועה שהיא צדקה.
אדי הנהנה. היד שלה עוד רעדה.
כשחזרתי בערב, מצאתי את גוליית שוכב על המחצלת שליד דלת הכניסה, הראש על הכפות, אבל העיניים עוקבות. הוא קלט אותי, קם, ניגש בלי למהר.
התיישבתי על המדרגה. הוא הניח את הראש הכבד על הברך שלי.
– אתה יודע, – לחשתי לו, – בלילה ההוא בכביש, כולם אמרו לי לא לגעת בך.
הוא דחף לי את האף לתוך כף היד, חם ומחוספס.
– אם הייתי מקשיבה, לא היית כאן.
הוא נשף לאט, אוויר חם על האצבעות.
ירדתי ללטף את האוזניים שלו, בדיוק איפה שזזו לי בפעם הראשונה, לפני חצי שנה. בתוך הבית נדלק אור. איפשהו רחוק, כלב השכונה נבח פעם אחת.
גוליית עצם עיניים.
בלי מילה יותר, הוא נשאר ככה. כלב ענקי, חצי אריה, חצי חיה, שוכב לי בצד, כאילו אף פעם לא היה רחוב. אף פעם לא לבד.
