הגשם התחיל בשמונה בערב, כשמיכל אבן-חן כיבתה את הטלוויזיה באמצע התוכנית. לא סבלה יותר להסתכל על הפנים המוכרות של עצמה בפרסומת ישנה לתה — אותה פרסומת שהביאה לה יותר כסף מכל תפקיד אחר בקריירה שלה.
שמונה עשרה שנה של קריירה. שמונה עשרה שנה שבהן מיכל, ילידת חיפה בת ארבעים ואחת, גילמה את "רות ליבוביץ'" בטלנובלה הרוסית "פנימיית מספר שבע" — סדרה ששודרה בישראל בכבלים, ושהפכה אותה לשם מוכר גם כאן, בין הישראלים שגדלו על הערוצים הרוסיים בבית. חוזה חדש כל שנתיים, סכומים שבקושי העזה לספר לאמא שלה. שכר דירה בתל אביב, רכב מזדה חדש, חסכונות לבן שלה, תום, שהיה אז בן ארבע.
ואז, בבוקר קר של סוף פברואר, הטלפון של מיכל צלצל בשעה שש ורבע. אחותה מקייב, ורה, בכתה בקול שמיכל לא שמעה אף פעם — לא בחתונה, לא בלוויה של אבא. "התחילו להפציץ. אני שומעת את זה מהחלון."
מיכל ישבה על הרצפה של הדירה שלה ברחוב דיזנגוף, עם הטלפון צמוד לאוזן, ובובה מכובד סיגריות מולה שלא נגעה בו כבר שנה. חשבה על הדוד שלה שגר עדיין בבוריספיל. חשבה על השכנה ליד הבית של סבתא, שתמיד השאירה חלב על הרצפה לחתולים ברחוב.
באותו יום היא לא הלכה לצילומים.
הפיקים לא הפסיקו להתקשר. המפיק הראשי, גבר בשם ויקטור סמנוב שהיה איתה מהעונה הראשונה, שלח לה הודעה: "מיכל, אנחנו צריכים אותך בפלאן ביום שלישי. אנשים לא צריכים לדעת מה אתה חושבת על פוליטיקה." היא קראה את ההודעה שלוש פעמים. ואז מחקה אותה.
באותו ערב היא הקליטה סרטון בטלפון, בלי איפור, בלי תאורה מסודרת, רק המנורה הצהובה של הסלון מאחוריה. אמרה בעברית ואז חזרה על זה ברוסית, כדי שאף אחד לא יטען שהוא לא הבין: המלחמה הזאת היא פשע. זה לא התחיל השבוע — זה נמשך שמונה שנים, מאז שסיפחו את חצי האי. מי ששותק עכשיו, שותף.
תוך שעתיים ההודעות התחילו להגיע. חלקן איומים. חלקן מהעמיתים שלה בסדרה, שהתנתקו ממנה בפייסבוק בלי מילה. חוזה הצילומים לעונה התשיעית — עונה שהיתה אמורה להביא לה את המשכורת הגבוהה ביותר בקריירה שלה, סכום שהתקרב לחצי מיליון שקל — בוטל תוך שבוע.
מיכל לא חיכתה שיפטרו אותה. היא שרפה את החוזה. פשוטו כמשמעו — לקחה את הדפים המודפסים, יצאה למרפסת, ושרפה אותם במאפרה הישנה שלא שימשה שנה. תום עמד בדלת ושאל למה אמא שורפת נייר. היא לא ענתה לו אז. עניתה לו שנה אחר כך, כשהוא כבר הבין קצת יותר.
חודש לאחר מכן, כשהאזעקות בקייב הפכו לשגרה, מיכל ארגנה לתום ולוורה טיסה לברלין, ומשם רכב שכור עד גבול פולין כדי לאסוף גם את הדוד. את הבעל שלה, איתן, היא לא הצליחה לשכנע לעזוב. איתן היה אז בן שלושים ושמונה, מהנדס תוכנה שהתגייס למילואים בשבוע הראשון של המלחמה. מיכל כמעט אף פעם לא מדברת עליו בראיונות. לא בגלל בושה — בגלל שהיא לא רוצה שמישהו יידע היכן הוא נמצא, באיזו יחידה, מתי הוא חוזר הביתה לחופשה.
היא עברה לגור בדירה קטנה יותר ברמת גן, ויתרה על המזדה, החזירה אותה לליסינג באמצע החוזה ושילמה קנס של שלושים ואחד אלף שקל על ביטול מוקדם. את הכסף הזה, במקום להתלונן, היא הביאה למחרת לעמותה שאספה אפודים וקסדות לחיילים בגבול. חתמה על טופס תרומה, קיבלה קבלה, ותלתה אותה על המקרר.
בקיץ היא חזרה לעבוד — אבל בתיאטרון בירושלים, בהפקה קטנה שנקראה "המכתבים שלא נשלחו", על משפחה שנפרדה בגבול. השכר היה עשירית ממה שקיבלה ברוסיה. היא לא התלוננה. אחרי כל הצגה היא נשארה באולם, מדברת עם הקהל, מספרת על ורה, על הדוד בבוריספיל, על השכנה עם החלב לחתולים שכבר לא גרה שם.
בסתיו הגיעה הידיעה שהיא חיכתה לה שלושה חודשים בלי לדבר עליה בקול. איתן פצוע קל ברגל, ליד אזור חרקיב. לא חמור. הוא התקשר אליה בעצמו, מבית חולים שדה, וקולו נשמע רגוע יותר משהיה לפני המלחמה. "תגידי לתום שאני בסדר," הוא אמר. "תגידי לו שאני חוזר."
מיכל לא בכתה בטלפון. בכתה אחרי, כששכבה על הרצפה של הדירה ברמת גן עם היד על החזה, מרגישה את הלב פועם מהר מדי.
בחורף היא קיבלה הצעה — לא מרוסיה, מקנדה. חברת הפקה שרצתה אותה בפרויקט תיעודי על שחקניות שעזבו את הקולנוע הרוסי. השכר היה גבוה, כמעט כמו החוזה שנשרף. היא סירבה. לא בגלל הכסף. אמרה למפיקה בשיחת זום: "אני לא רוצה שהסיפור שלי יהיה עוד פעם על מה שאיבדתי. אני רוצה שיהיה על מה שאני בונה עכשיו."
באביב שלאחר מכן, כשאיתן חזר סוף סוף הביתה לשלושה שבועות של חופשה, מיכל עשתה משהו שלא סיפרה לאף אחד מראש. היא לקחה את החיסכון שנשאר לה — שמונים ושניים אלף שקל, כמעט כל מה שהיה לה — ופתחה קרן קטנה על שם אחיה של ורה, שנהרג בבוצ'ה. הקרן מממנת שיעורי משחק לילדים פליטים מאוקראינה שהגיעו לישראל, בסטודיו קטן בגבעתיים. את הניירת היא חתמה בעצמה, מול עורך דין, בלי לצלם את זה לאינסטגרם.
בהצגה הראשונה של תלמידי הסטודיו, תום ישב בשורה הראשונה עם אביו לצידו, במדים שהוא כבר הספיק להחליף פעמיים. איתן לחץ את היד של מיכל כשהאורות ירדו. היא לא הסתכלה עליו. הסתכלה על הבמה, על ילדה בת שבע שדיברה בשורה הראשונה שלה בעברית עם מבטא אוקראיני כבד, ולא זזה עד שהילדה סיימה את המשפט.
