התשלום הראשון

הטלפון צלצל בתשע וחצי בערב. ישבתי במרפסת עם כוס נענע, הרגליים מונחות על ההדום שאבא שלי בנה לפני שלושים שנה. המסך הראה "איתי".

"אמא, אפשר בקשה קטנה?"

אלה תמיד המילים שמהן מתחילות הצרות. לא "מה שלומך" ולא "אכלת משהו". ישר לעניין. איתי סיפר שיש לו מישהו מהעבודה, יואב, שהתפנה מהדירה שלו כי הבעלים מכר, וצריך מקום לשבוע-שבועיים עד שימצא משהו. שאל אם הוא יכול לישון אצלי בחדר הקטן.

הסתכלתי על הדלת הסגורה של החדר שבקצה המסדרון. מאז שאריה נפטר, לפני חמש שנים, החדר עמד ריק. שולחן קטן, ארון עם ספרים שלא פתחתי שנים, וילון שהתבלה מהשמש של באר שבע. אמרתי "שיבוא".

יואב הגיע ביום שישי בצהריים עם תיק גב אחד וארגז קרטון. בחור שקט, באמצע השלושים, עובד בהייטק מהבית. קרא לי "גברת רחל", הוריד נעליים בכניסה בלי שביקשתי, ואחרי שבוע שאל אם מותר לו לתלות וילון חדש בחדר.

"זה לא שהווילון שלך לא בסדר," אמר בבלבול, "פשוט יש לי פה משהו מהדירה הקודמת."

צחקתי. הווילון שלי היה דהוי ומרופט בקצוות. תליתי אותו ב-2003. בחור שמביא וילון משלו – הבנתי שאני אסתדר איתו.

עבר מרץ, אפריל, חצי מאי. יואב נשאר. הוא היה קם מוקדם, מכין לעצמו קפה אספרסו מהמכונה הקטנה שהביא, ויוצא למרפסת לעבוד עם הלפטופ. לפעמים הייתי חוזרת מבית החולים – אני עובדת בקבלת מטופלים בסורוקה, משמרות של שמונה שעות על הרגליים – והוא היה שואל אם בא לי תה, ומכין לשנינו. החיים בלעדי אריה היו שקטים מדי, כמעט סטריליים, והנוכחות שלו הכניסה תנועה לדירה.

איתי התקשר פעם בשבועיים. "מה נשמע, אמא? יואב לא מפריע? איך הבריאות?" שאלות קצרות, יעילות. אף פעם לא הזכיר כסף. אף פעם לא דיבר על שכירות או תשלום או חשבונות. גם אני לא דיברתי. זאת הייתה עזרה לבן שלי. מי מדבר על כסף כשבן מבקש טובה?

האמת התפוצצה בשישי בצהריים. סוף יולי, חמסין כבד, ארבעים ושתיים מעלות בצל. ירדתי במדרגות – המעלית שבורה כבר שבוע שלישי ועד שהחברה תבוא – ונשענתי על הקיר בקומה הראשונה, מנסה להסדיר נשימה. יואב יצא מהדירה ונתקל בי ככה, מזיעה ומתנשפת.

"גברת רחל, את בסדר?"

שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם המזגן בחדר, כי שמתי לב שהוא עובד רוב היום. יואב חייך ואמר שהכל בסדר, ושאגב, הוא מקווה שהכסף עובר כמו שצריך – הוא העביר לאיתי עוד שש מאות וחמישים בבוקר, כמו תמיד בראשון לחודש.

הרגשתי איך הנשימה שלי נעצרת לגמרי. לא מהמדרגות.

"שש מאות וחמישים?"

הוא הסתכל עליי מוזר. "כן, איתי אמר שזה הסכום שסיכמתם. על החדר. אני מעביר לו כל חודש."

שאלתי אותו אם יש לו הוכחה. הוא הוציא טלפון, הראה לי העברות באפליקציה. ארבע העברות, כל אחת בשש מאות וחמישים שקלים. תאריך: ראשון לחודש. מרץ, אפריל, מאי, יוני. מוטב: איתי כהן.

הבן שלי.

חזרתי לדירה, התיישבתי במטבח ובהיתי בקיר. על המדף שמעל לשיש עמדה תמונה של איתי מבר המצווה – ילד בן שלוש עשרה בחולצה לבנה, חיוך רחב, עיניים חכמות. הילד הזה לקח ממני כסף. ארבעה חודשים.

חישבתי. ארבע פעמים שש מאות חמישים – אלפיים שש מאות שקל. לא סכום שהורס אותי כלכלית, אבל גם לא העניין. העניין היה שאני לא ידעתי. שהבן שלי ראה הזדמנות להרוויח על חשבוני בלי להגיד מילה. שהפכתי להיות משאב, לא אמא.

התקשרתי לאיתי רק למחרת. בלילה כמעט לא ישנתי – שכבתי במיטה והסתכלתי על המאוורר בתקרה, חוזרת על המילים בראש. לא רציתי לצעוק. לא בלי לחשוב קודם.

"אמא, מה קורה?" הוא ענה אחרי שני צלצולים.

"איתי, יואב משלם לך שש מאות חמישים שקל בחודש עבור החדר אצלי?"

דממה. ארוכה. שמעתי אותו בולע רוק.

"מי סיפר לך?"

זאת הייתה התשובה. לא "על מה את מדברת", לא "אני יכול להסביר". "מי סיפר לך". כאילו הבעיה היא שגיליתי, לא מה שהוא עשה.

"יואב. במקרה. במדרגות."

"אמא, זה לא מה שאת חושבת."

ביקשתי ממנו שיבוא. לא רציתי לנהל את השיחה הזאת בטלפון, מול המקרר. הוא הגיע שעה אחר כך, נכנס הביתה עם שקית עמוסה בפיתות טריות וחומוס מ"זמיר" בשוק העירוני.

התיישבנו במטבח. המזגן זמזם חלש, והזמזום מילא את השקט בינינו. איתי סיפר. הכל יצא בבליל אחד מהיר – השקעה בעסק של חבר, כסף שהלך, הלוואות שכיסו הלוואות, חובות שלחצו לו על הצוואר. הוא לא רצה שאדאג. לא רצה שאני אמכור את הרכב או אוציא מהחסכונות. "את יודעת איך את," אמר, "היית קופצת מיד להציל אותי."

הוא צדק. זה בדיוק מה שהייתי עושה.

"אז החלטת להציל את עצמך על חשבוני?"

המבט שלו נפל לרצפה. הוא התחיל לדבר על איך זה נראה לו זמני, איך חשב שיסגור את החוב ויגיד ליואב להפסיק לשלם, איך התבייש לספר לי שהוא נכשל בעסק. כל מילה הרגישה כמו תירוץ שנתפר בדיעבד. לא שאלתי אותו על סכום החוב. לא הייתי צריכה לדעת. מה שהייתי צריכה לדעת זה שהבן שלי הסתכל עליי וראה קופה קטנה.

הפיתות נשארו על השולחן. לאף אחד לא היה תיאבון.

הוא שאל אם אני יכולה לסלוח. אמרתי לו שסליחה זה לא כפתור שלוחצים. "סמוך עלייך שוב, איתי – זה יקח זמן."

בשבוע שאחר כך כמעט ולא דיברנו. יואב הרגיש שמשהו השתנה, הסתובב על קצות האצבעות, שאל בעדינות אם הוא צריך לעזוב. "יואב," אמרתי לו, "אתה היחיד פה שאמר לי את האמת. אתה לא זז."

החלטנו על סידור חדש: הוא משלם לי ישירות שלוש מאות שקל לחודש – סכום סמלי – ואת השאר שם בצד לדירה משלו. האלפיים ושש מאות השקלים שאיתי לקח – הוא החזיר לו, שקל אחר שקל. ביקשתי מאיתי שיעביר אליי כל אגורה, ורק אחר כך שיעביר ליואב.

אתמול ישבתי במרפסת, השעה שש בערב, הרוח המדברית התחילה להתרכך. יואב יצא עם כוס הקפה שלו, התיישב על ההדום השני – זה שאבא מעולם לא סיים לצבוע – ושאל איך היה היום שלי.

הסתכלתי עליו. "אתה יודע מה, יואב? שקלתי לקחת שוכר אמיתי. מישהו מהמודעות."

הוא חייך. "אל תגידי לי. חייזרים?"

"יותר גרוע. סטודנט שנה א' מהאוניברסיטה."

צחקנו. קול הצחוק שלי נשמע לי קצת חלוד, כמו דבר שלא משתמשים בו מספיק. איתי התקשר לפני יומיים. דיברנו שבע דקות. לא שאלתי אותו על ההלוואות, הוא לא הציע פרטים. דיברנו על מזג האוויר, על זה שהמעלית סוף סוף תוקנה, על המתכון של סבתא למרק עוף שמצאתי במגירה. שיחה רגילה, כמעט בנאלית, חוץ מזה שבסוף הוא עצר ואמר:

"אמא, את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?"

אמרתי "בסדר, לילה טוב" וניתקתי. לא יכולתי להגיד "גם אני" – עדיין לא. אבל לא אמרתי "בסדר" בטון כועס. אמרתי את זה כמו שאומרים "אני שומעת".

יואב הולך לעבור עוד חודשיים. הוא מצא דירה קטנה בשכונה ג' עם שותף מהעבודה, והפקיד כבר מקדמה. אני אתגעגע לקפה שלו, לזה שהוא מדליק את הרדיו במטבח ומנגן מוזיקה מרוקאית ישנה בשבתות. אני אתגעגע למישהו בדירה.

את התמונה של איתי מבר המצווה הזזתי מהמטבח. שמתי אותה בסלון, על המזנון שליד הספרים. עדיין רואים אותה, אבל לא כל בוקר מול הקפה. כששאלתי אותו על זה, הוא אמר שהוא מבין. אולי בפעם הראשונה בשיחה הזאת, הוא באמת הבין.