שרון עצרה את הרכב מול בית החולים "וולפסון" ברחוב הפלמ"ח, וכיבתה את המנוע רק אחרי שספרה עד עשר. שתי שיחות טלפון עם אמא כבר היו לה מהבוקר, שתיהן קצרות, שתיהן נגמרות באותו משפט: "אני בסדר, תפסיקי לדאוג." ותיק המסמכים היה מונח על המושב האחורי, עם הפינה מקומטת כי היא דחפה אותו לשם בכעס לפני שבוע.
היא לא באה לבקר. היא באה לסגור עניין.
אמא שלה, רוחל'ה, שכבה במיטה ליד החלון במחלקה הפנימית, כשהטלוויזיה המורכבת על הקיר משדרת איזה תוכנית בישול בלי קול. שקית עירוי תלויה, ריח של חיטוי מתערבב עם ריח הקפה הנמס שמישהו שפך על הרצפה בקצה המסדרון. רוחל'ה בת שבעים ואחת, אחרי אוטם קל, ומחכה כבר שלושה ימים לתשובה של הרופאים אם ביום שישי היא חוזרת הביתה.
"קנית כריות חדשות?" שאלה רוחל'ה במקום שלום.
"כיבסתי סדינים ואת השמיכה. ניקיתי את הבית כאילו מלך בא לבקר." שרון ישבה על הכיסא הפלסטיק ליד המיטה. "אמא, אני צריכה לדבר איתך על יגאל."
השם עצמו גרם לרוחל'ה לזוז במיטה, כאילו המזרן פתאום לא נוח.
יגאל היה בעלה של שרון שמונה עשרה שנה. לפני שנתיים הוא שכנע את רוחל'ה, אחרי שאבא נפטר, להעביר על שמו את מוסך התיקונים ברחוב ההגנה בחולון — "העסק של אבא", כפי שכולם קראו לו, שלושים ושתיים שנה על אותה כתובת, לקוחות שבאים מדור לדור. הטיעון של יגאל היה נוח: "רוחל'ה, מה את מבינה בניהול מוסך, תני לי לנהל את זה בשם המשפחה, ככה גם המע"מ יהיה מסודר." רוחל'ה, שבורה מהאבל, חתמה.
מאז יגאל לא שילם לה שקל. הוא פיטר את שני המכונאים הוותיקים, השאיר רק נער אחד שעובד בשחור, ופתח חשבון עסק חדש שרוחל'ה בכלל לא רואה. לפני חודש הוא הודיע לשרון, בלי לרמוז אפילו, שהוא מוכר את הציוד הכבד — המכונת איזון גלגלים, המרים ההידראוליים — לאיזה בן דוד שלו מבאר שבע, "כי ככה יותר משתלם".
"הוא מכר את המרים בשבוע שעבר," אמרה שרון. "בלי לשאול אותך. בלי לשאול אותי."
רוחל'ה הביטה בתקרה. "זה שלו עכשיו, שרון. חתמתי."
"זה היה שלך. זה היה של אבא."
בדיוק ברגע הזה נפתחה הדלת בלי דפיקה, ויגאל נכנס עם זר פרחים זול מהקיוסק בכניסה, בגד ים… לא, בז'קט העור שלו שריח הבנזין תמיד נדבק אליו. הוא הניח את הזר על השידה בלי לשים לב שהוא דוחק את כוס המים.
"רוחל'ה, איך הרגשה היום?" הוא כבר הביט בשרון, בעיניים שמנסות לחשב כמה היא כבר יודעת.
"יגאל," אמרה שרון, "אתה מכרת את המרים ההידראוליים."
"זה עניין עסקי. את לא צריכה—"
"זה חשבון של אמא שלי. זה מוסך של אבא שלי. ומה שאתה עושה זה לרוקן אותו לפני שהיא בכלל יודעת מה קורה."
"אני מנהל את זה שנתיים בלי תלונות—"
"בלי תלונות כי היא לא קיבלה שום דוח. אני התקשרתי אתמול לרואה חשבון שלה, מירי כהן מרחוב ויצמן. ביקשתי ממנה לבדוק את התנועות בחשבון העסק." שרון פתחה את התיק על המושב שהביאה איתה, שלפה דף מודפס. "שמונים ואחד אלף שקל יצאו מהחשבון בשמונה עשר החודשים האחרונים לחשבון פרטי שלך. לא משכורת. משיכות."
יגאל התקרב לתיק כאילו הוא רוצה לקחת אותו, ושרון סגרה את הדף לתוך התיק ולחצה אותו לחזה.
"רוחל'ה," הוא פנה למיטה, לא לשרון, "את יודעת שאני עובד שם כל יום. מגיע לי—"
"מגיע לך מה שכתוב בחוזה," אמרה רוחל'ה, והקול שלה, שהיה חלש כל הבוקר, פתאום יצא יציב. "וכתוב שם שאני הבעלים."
מכונת הניטור ליד המיטה השמיעה צפצוף קל, האחות הציצה מהמסדרון ונעלמה שוב כשראתה שהכל בסדר. אף אחד בחדר לא זז לרגע.
"אני מבטלת את ייפוי הכוח," אמרה רוחל'ה. "מחר. עם עורך דין."
"את לא יכולה סתם—"
"אני יכולה, יגאל. זה שלי. תמיד היה שלי." היא סובבה את הראש לשרון. "תזמיני לי את עורכת הדין של אבא שלך, את זו שעשתה את הצוואה. שוורצמן, ברחוב סוקולוב."
שרון כבר חייגה לפני שרוחל'ה סיימה את המשפט. יגאל עמד באמצע החדר, הזר על השידה נדחק עוד קצת, עלה אחד נשר על הרצפה.
"אני לא הולך משם ככה," הוא אמר, אבל הקול כבר לא היה אותו קול.
"אתה כבר הלכת," אמרה שרון, הטלפון צמוד לאוזן, ממתינה שהמזכירה תענה. "רק עוד לא ידעת."
יגאל יצא מהחדר בלי לומר עוד מילה, בלי לקחת את הזר. הדלת נשארה פתוחה אחריו, והרעש של הליכתו במסדרון נחלש עד שנעלם.
יום שני, עורכת הדין שוורצמן ישבה בסלון של רוחל'ה — שרון כבר החזירה אותה הביתה ביום שישי כמו שקיוו — ופרשה על השולחן טופס ביטול ייפוי כוח, מכתב רשמי לרואת החשבון לחסום כל משיכה נוספת מהחשבון, ותביעה להשבת הכספים. רוחל'ה חתמה בעט הכחול שהייתה תמיד מחזיקה במגירת המזנון, אותו עט של אבא, ודחפה את הניירות בחזרה על פני השולחן.
"תעדכני אותי מתי הוא מקבל את המכתב," היא אמרה לשוורצמן.
בשלישי בבוקר יגאל הגיע למוסך ברחוב ההגנה ומצא מנעול חדש על השער. הוא צלצל לשרון שבע פעמים ברציפות. היא לא ענתה. היא הייתה במטבח, מבשלת מרק עוף לאמא שלה, כפית בכף אחת וטלפון על השיש שהמסך שלו כבה מעצמו אחרי שמונה צלצולים.
