הגשם ירד על חלונות המרפאה הפרטית ברחוב ביאליק בחיפה, והדס אלמוג ישבה על הכיסא הקשה ליד המיטה של אמה, רבקה, כבר שעה שלישית. במסדרון רץ טלוויזיה תלויה על הקיר עם חדשות הערב באזזה, מישהו שכח לכבות אותה, וקול הקריינית התערבב עם הביפים המונוטוניים של המוניטור.
רבקה בת השבעים ואחת נלחמה בגידול בלבלב כבר שמונה חודשים. הפרוטוקול השני של הכימותרפיה לא עבד. הרופא, ד"ר עמירם שגיא, אמר את זה אתמול בערב, עומד ליד הדלת עם התיק מתחת לזרוע, כאילו רצה כבר לצאת: "יש עוד אפשרות ניסיונית. אבל אני לא רוצה להבטיח לך דבר שאין לי סמכות להבטיח."
הדס לא בכתה מולו. היא חיכתה שיֵצא, ואז מיששה בכיס את הקבלה על שלוש עשרה אלף וחמש מאות שקל — מה שכבר שילמה על הטיפול הנוכחי, כסף שלקחה מהחיסכון שהיא ואחיה עידו היו אמורים לחלוק כשימכרו את הדירה של ההורים ברחוב הרצל.
עידו לא בא לבקר כבר שבועיים. הוא התקשר פעם, אמר שהוא "טובע בעבודה" במשרד הביטוח שהוא מנהל בנשר, ושהוא "יעביר משהו לחשבון בקרוב." לא העביר.
באמצע הלילה, כשהמסדרון התרוקן והאור נשאר דולק רק מעל דלפק האחיות, הדס יצאה להביא קפה מהמכונה. שם, ליד המכונה, עמדה מיכל ברוש, אחות שהיא לא הכירה מהמשמרות הקודמות. אישה בת חמישים ומשהו, עם תג שם קצת עקום, שספרה בין הכוסות הפלסטיק כמה נשארו במגש לפני שהחליטה שאין צורך למלא אותו הלילה.
"את הבת של רבקה מחדר שבע?" שאלה מיכל.
"כן."
"היא דיברה עלייך הרבה, כשהייתה ערה יותר. אמרה שאת מנהלת חשבונות בבית חולים רמב"ם, נכון?"
הדס הנהנה, מופתעת שאמא שלה בכלל זוכרת פרטים כאלה בין מנות המורפיום.
מיכל מזגה לעצמה תה מהמכונה, לא ממהרת. "תשמעי, אני לא אמורה להגיד את זה. אבל אני עובדת פה תשע שנים, ואני רואה משפחות. יש כאלה שבאים כל יום ומחזיקים יד. ויש כאלה שמעבירים בקשה לוואטסאפ אחת לשבועיים ומחכים."
הדס לא ענתה. היא ידעה בדיוק למי מיכל מתכוונת.
בבוקר הגיע ד"ר שגיא עם תוצאות. הגידול התפשט לכבד. "אני מציע שנדבר על איכות חיים," הוא אמר, ולא היה צריך להוסיף מילה. הדס יצאה למסדרון, התקשרה לעידו. הוא ענה אחרי חמישה צלצולים, ברקע נשמע רעש של פגישה.
"מה קרה?"
"אמא. זה… זה נגמר, עידו. הם אומרים ימים, אולי שבועות."
שתיקה. ואז: "אני לא יכול לבוא היום, יש לי סגירת רבעון. אני אבוא בסוף השבוע."
"היא אולי לא תהיה כאן בסוף השבוע."
"את תמיד מגזימה, הדס."
היא ניתקה. לא בכעס גדול, פשוט ידעה שאין טעם להמשיך.
באותו לילה רבקה התעוררה, צלולה יותר משהייתה כבר שבוע. היא ביקשה מהדס לגשת קרוב, ותפסה את היד שלה בכוח שלא התאים לגוף הכחוש שלה.
"תביאי לי את התיק החום מהמגירה בבית. יש שם משהו שאני צריכה לסדר."
הדס נסעה הביתה באמצע הלילה, מצאה את התיק — תעודות, פוליסת ביטוח חיים ישנה, ותצהיר ירושה שרבקה כתבה בעצם ידה חצי שנה קודם, לפני שהמחלה הידרדרה. רבקה חתמה עליו מול עדים, שכנה ורוקח, בלי לספר לאף אחד מהילדים.
בתצהיר נכתב: הדירה ברחוב הרצל, מלוא הזכויות, עוברת להדס. "כי היא זו שהייתה לידי," כתבה רבקה במשפט אחד קצר בתחתית הדף. לעידו — תיק תמונות משפחתי וחוב שהוא היה חייב להוריו מזמן, שנמחק בזאת.
רבקה מתה יומיים אחר כך, בשעה ארבע לפנות בוקר, כשהדס ישבה לידה ומיכל עמדה בדלת, לא נכנסת, נותנת להן את הרגע.
הלוויה הייתה בבית העלמין בכרמל. עידו הגיע, בחליפה שחורה, עם תירוצים שאיש לא ביקש. אחרי השבעה, הוא ישב במטבח של אמם, על הכיסא שהיה תמיד שלו, ואמר להדס שהוא "כמובן" מצפה לחצי מהדירה כשתימכר.
הדס הוציאה את התצהיר מהתיק החום והניחה אותו על השולחן, בין הצלחות שעדיין לא נשטפו מהאבל.
"אמא סידרה את זה בעצמה. לפני שהיא כבר לא הייתה מסוגלת לחתום על כלום."
עידו קרא. פעם, פעמיים. הפנים שלו התכווצו. "זה לא ייתכן. היא לא הייתה בהכרה מלאה. אני אערער על זה."
"יש עדים, עידו. שכנה ורוקח, שניהם חתומים. עורך הדין שלה כבר אימת את זה מול הרשם לענייני ירושה."
"אבל אני הבן שלה!"
"היית הבן שלה כשהיא הייתה בריאה. כשהיא הייתה חולה, היא ביקשה שאני אביא לה תיק מהבית באמצע הלילה, כי היא ידעה שאני אבוא."
עידו קם, הפך את הכיסא בטעות, לא טרח להחזיר אותו. "אני אלך לעורך דין."
"תלך. אבל תדע שהחוב שלך אליה, המקדמה שהיא נתנה לך על הדירה בנשר לפני שבע שנים — שלושים ואחד אלף שקל — כתוב בתצהיר שהוא מבוטל. אז אם תפתח תיק משפטי, אני אצטרך להזכיר לבית המשפט גם את זה, עם הקבלות."
הוא עצר בדלת. לא ענה. יצא.
חודש אחרי, הדס עמדה מול בנק הפועלים ברחוב הנביאים, עם התצהיר המאושר בתיק ניילון תחת הזרוע, וסגרה את חשבון הירושה המשותף שנפתח על שם שניהם עוד לפני המחלה. פתחה חשבון חדש, על שמה בלבד, והעבירה אליו את מה שנשאר מהפיקדון — שמונים ושניים אלף שקל שהיו מיועדים ל"חלוקה בין הילדים."
עידו לא פתח תיק משפטי. עורך הדין שהוא פנה אליו, כך שמעה מדודה משותפת, אמר לו שאין לו סיכוי מול תצהיר עם שני עדים ואישור רפואי לכשירות בזמן החתימה.
בערב ההוא, כשהדס נעלה את הדירה ברחוב הרצל כבעלים רשומה, מיכל ברוש התקשרה אליה, סתם לשאול מה שלומה. הדס עמדה במטבח הריק, פרשה על השיש את הקבלה על שינוי הרישום בטאבו, יישרה את הפינות שלה בשתי אצבעות, ואמרה רק: "אני בסדר. אני פשוט מסדרת דברים, אחד אחד."
