הריח של הלימונדה מהברז בחצר של סבא בבאר-שבע היה הדבר הראשון שנעם זכר כשהוא כבר בן ארבעים ושתיים, עומד במטבח של עצמו ומנסה להבין למה הוא לא מצליח להתקשר לאבא שלו כבר שנה שלישית.
הכל התחיל בקיץ ההוא, כשנעם היה בן תשע. אבא שלו, יורם, נהג מונית בבאר-שבע, משמרות של שתים-עשרה שעות, וכשהיה חוזר הביתה לרחוב הרצל היה נכנס ישר למקלחת בלי מילה. אמא, רחל, עבדה בקופת חולים כמזכירה וחזרה מותשת לא פחות. הכסף היה קצר – שכר דירה של אלפיים ושמונה מאות שקל בחודש, וחוב לסופר של השכונה שהצטבר לאט. נעם למד לבקש דברים בזהירות: קודם לבדוק את הפנים של אבא, אחר כך לפתוח את הפה.
באותו קיץ הוא רצה אופניים. לא סתם אופניים – BMX כחול עם צמיגים עבים, שראה בחלון של חנות "אופני שגיא" ברחוב רגר. מאתיים ושבעים שקל. הוא לא ביקש בפה, כי כבר שמע את אבא אומר לאמא בלילה, מבעד לדלת, "אין. פשוט אין החודש." אז נעם עשה את מה שילדים עושים: הוא התחיל לחסוך. אסף בקבוקים, החזיר תמורת שלושים אגורות לבקבוק במכולת של מוריס, שמר את הכסף בקופסת פח ישנה של סיגריות "נלסון" שמצא בארון.
בספטמבר, אחרי שמונה שבועות, היו לו בקופסה מאה ועשרים שקל. לא מספיק, אבל הוא היה גאה. ואז, יום שלישי אחד, הקופסה נעלמה.
הוא חיפש בכל הבית. מתחת למיטה, בארון, מאחורי הספרים. כשהוא שאל את אמא, היא אמרה שהיא לא ראתה שום קופסה. כשהוא שאל את אבא, יורם היה שקוע בעיתון וענה בלי להרים ראש: "תפסיק להטריד, נעם. אין לי כוח היום."
נעם לא בכה מול אף אחד. הוא הלך לחדר, סגר את הדלת, ובמשך שעה סידר ופרק מחדש את כל הקלמר שלו, ריקן את התיקים החוצה ומיין את העפרונות לפי אורך, רק כדי שהידיים יעשו משהו במקום לחשוב. באותו לילה הוא שמע קול מהמטבח – אבא ואמא מדברים בשקט על חוב של מאה שמונים שקל לחשמל שצריך לשלם עד יום חמישי, אחרת מנתקים.
הוא לא הבין אז. הוא הבין רק שנתיים אחר כך, כשהיה בן אחת-עשרה ומצא בארון של ההורים, בתוך נעל ישנה, את קופסת ה"נלסון" הריקה. שאל את אמא בפעם השנייה, ובפעם הזאת היא לא הכחישה. היא ישבה על קצה המיטה וסיפרה: אבא לקח את הכסף כדי לשלם על החשמל, כי אחרת היו מנתקים אותם באמצע הקיץ, עם שני ילדים בבית. הוא התכוון להחזיר. הוא פשוט לא הצליח.
נעם לא צעק. הוא לקח את הקופסה הריקה, החזיק אותה שנייה, והניח אותה בחזרה בדיוק במקום שבו מצא אותה, בתוך הנעל. משהו בתוכו נסגר באותו רגע, בשקט, בלי מילים – הוא החליט שהוא לא יבקש דברים יותר. אם הוא רוצה משהו, הוא ישיג אותו לבד, בלי לסמוך על אף אחד.
וכך זה נמשך שלושים שנה. נעם גדל, עבד, בנה עסק קטן לתיקוני מחשבים ברחוב יפו, התחתן, ואבא שלו נשאר מישהו שמתקשרים אליו בחגים ומברכים בקצרה. יורם מעולם לא הזכיר את הקופסה. נעם מעולם לא שאל אותו ישירות – רק דרך אמא, פעם אחת, לפני עשרים שנה.
השבוע, ביום ראשון, רחל התקשרה ואמרה שיורם בבית החולים סורוקה, אחרי אירוע לב. לא חמור, אבל הרופאים רצו להשאיר אותו יומיים למעקב. נעם נסע לבאר-שבע, שעה וחצי נסיעה מתל אביב, בלי לדעת בדיוק מה הוא הולך להגיד.
הוא מצא את אבא במיטה, מחובר לניטור, נראה קטן יותר משהוא זכר. יורם, כבן שבעים ואחת עכשיו, הביט בו ואמר: "באת." לא שאלה, לא הפתעה גדולה. סתם משפט.
נעם ישב על הכיסא ליד המיטה. הוא לא תכנן להגיד את זה, זה פשוט יצא: "אני עדיין זוכר את הקופסה של הנלסון."
יורם שתק זמן ארוך. אצבעותיו עשו תנועה קטנה על השמיכה, מגהצות קפל שלא היה שם. "מאה ועשרים שקל," הוא אמר לבסוף. "זה מה שהיה שם, נכון? זכרתי את הסכום. כל השנים האלה."
"למה לא סיפרת לי בעצמך?"
"כי הייתי צריך להגיד לילד בן תשע שגנבתי ממנו את החיסכון שלו כדי שיהיה לנו חשמל. אין דרך יפה להגיד את זה." הוא הביט בתקרה. "חשבתי שאם אחכה, יעבור. אבל זה לא עובר, נכון? זה רק משנה צורה."
נעם הוציא מהארנק שלו שטר של מאתיים שקל וכמה מטבעות, ספר אותם על השמיכה עד שהגיע למאה ועשרים בדיוק, והניח את הכסף על החזה של אבא. "זה בשבילך. לא בתור נקמה. כדי שזה ייגמר."
יורם הביט בכסף, ואז בו. הוא לקח את היד של נעם, לא בחוזקה – הידיים שלו כבר לא היו חזקות כמו פעם – והחזיק אותה שם, על השטרות, כמה שניות. "תשמור את זה לילד שלך," הוא אמר. "תקנה לו את האופניים שהוא רוצה, כשהוא מבקש. אל תחכה."
נעם אסף את הכסף בחזרה לכיס. הוא לא אמר שהוא סולח, ולא אמר שהוא לא סולח. הוא רק נשאר יושב שם עד שהאחות נכנסה למדוד לחץ דם, ואחר כך עוד שעה אחרי זה, בלי לדבר הרבה, רק נוכח בחדר, בפעם הראשונה מזה שנים שהוא לא מיהר להיות במקום אחר.
