בכניסה לשביל ההליכה בפארק הכרמל שמעל חיפה יש ארגז עץ ישן, ובתוכו כמה מקלות הליכה. לא שלט מודפס במשרד עירייה, לא תווית עם ברקוד – סתם ארגז שמישהו נעל אליו כמה שנים כדי שלא יעוף ברוח, ובתוכו מקלות מגולפים ביד, כל אחד קצת שונה מהשני.
אורלי גלזר בת שבעים ואחת מגיעה לשם כל יום שלישי וחמישי, מאז שהברך השמאלית שלה הפסיקה לשתף פעולה. שנתיים כבר. פעם היא הלכה עם המקל הזה כאילו הוא רכוש פרטי, מחזירה אותו בסוף כל הליכה, לוקחת אותו שוב בפעם הבאה. אף אחד לא ביקש ממנה חתימה. אף אחד לא עקב.
הבעיה התחילה ביום שלישי אחד בסוף אוגוסט, כשהיא הגיעה לארגז ומצאה אותו ריק. לא חצי ריק – ריק לגמרי. עמדה שם רגע, מביטה פנימה כאילו המקלות יופיעו אם רק תחכה מספיק, ואז הלכה בלי מקל, על משטח אבנים חלקלק, כי היא כבר לבשה נעליים ותכננה את זה כל הבוקר.
בפעם השנייה שקרה – שבוע וחצי אחרי – היא כבר לא הופתעה. אבל הפעם היא ראתה מי לקח: זוג צעיר, כנראה מהיישוב הסמוך, שלקחו שני מקלות "רק לתמונה" ליד המצפור, ואז המשיכו איתם במעלה השביל בלי לחשוב פעם נוספת. אורלי לא אמרה כלום. היא רק עמדה שם, עם התיק על הכתף, מסתכלת אחריהם.
בפעם השלישית היא כבר הביאה איתה מחברת קטנה, כזאת עם כריכה משובצת שהייתה שייכת לנכדה שלה בבית ספר יסודי. היא התחילה לרשום תאריכים. לא בשביל תלונה למישהו – היא בעצמה לא ידעה בשביל מה בדיוק. סתם כדי שיהיה לה משהו ביד מלבד תחושת העלבון.
מי שהיה שם וראה הכל זה יואב שגיא, בן שלושים ושמונה, מדריך טיולים מוסמך שמלווה קבוצות בשביל פעמיים בשבוע ומכיר את כל הפינות של המסלול הזה כמו את הדירה שלו ביקנעם. יואב לא מהאזור במקור – הוא עבר לשם לפני חמש שנים אחרי גירושין, כשהיה צריך שינוי אוויר ומצא את עצמו מתאהב בשביל הזה בלי לתכנן.
"אני זוכר את אורלי מהיום הראשון שהתחלתי לעבוד שם," הוא סיפר לי כשפגשתי אותו במסעדת הדגים הקטנה ליד התחנה המרכזית של חיפה, שם הוא אוכל צהריים בימים שהוא לא בשביל. "היא הייתה תמיד המוקדמת ביותר. הגיעה עם השמש, ממש כשהשומר עדיין פותח את השער."
בסתיו, כשהמקלות כבר נעלמו בקביעות – יואב מעריך שזה קרה בערך שמונה פעמים בתוך חודשיים – הוא התחיל לשים לב שאורלי מפסיקה להגיע בימי שלישי. חמישי כן, שלישי לא. הוא לא שאל אותה ישר. זה לא תפקידו, הוא אמר לי, "אני לא שוטר של שביל." אבל הוא התחיל לעצור ליד הארגז בעצמו, סופר כמה מקלות יש, מצלם בטלפון בשביל עצמו בלבד, בלי לספר לאף אחד.
מה שהוא לא ידע זה שאורלי כבר פנתה למועצה האזורית. לא בתלונה רשמית – היא לא מהסוג הזה. היא פשוט התקשרה למחלקת התיירות ושאלה, בלי כעס בקול, אם אפשר "אולי לחשוב על משהו" בשביל המקלות. הפקידה שענתה לה, בחורה בשם תמר, אמרה שהיא תעביר את זה הלאה. אורלי שמה את הטלפון בכיס המעיל וידעה בדיוק כמה שווה ההבטחה הזאת.
באמצע ספטמבר, ביום חמישי אחר צהריים, אורלי הגיעה כרגיל וארגז המקלות היה שוב ריק – חוץ ממקל אחד, שבור בערך באמצע, מונח שם כאילו מישהו זרק אותו בחזרה בבוז. היא הרימה אותו, בדקה את השבר עם האצבעות, ואז ישבה על הספסל שליד הכניסה. לא בכתה. פשוט ישבה, עם המקל השבור על הברכיים, ורשמה במחברת שלה: "17 בספטמבר, ריק שוב, מקל אחד שבור."
יואב הגיע לשם עשר דקות אחר כך עם קבוצה של שמונה מטיילים, ראה אותה יושבת ככה, וראה את המקל בידיים שלה. הוא לא אמר לה כלום באותו רגע – הקבוצה חיכתה – אבל הוא זכר את זה כל הדרך למעלה. באותו ערב הוא כתב הודעה ארוכה בקבוצת הווטסאפ של מדריכי הטיולים באזור הכרמל, מתאר בדיוק מה הוא ראה, ומצרף תמונה של הארגז הריק שצילם בעצמו לפני שבוע.
ההודעה עברה הלאה. מישהו שלח אותה לעיתונאית מקומית בשם נעמה פלד, שכותבת לפורטל "כרמל היום" ומחפשת תמיד סיפור שהוא לא עוד תאונת דרכים או ישיבת מועצה. נעמה יצרה קשר עם המועצה האזורית ישירות, וגם עם אורלי – את המספר שלה היא קיבלה מתמר בעצמה, שהרגישה כנראה קצת אשמה על ההבטחה שלא קוימה.
הכתבה יצאה בסוף ספטמבר, עם כותרת פשוטה על "המקלות שנעלמו מהכרמל", וכללה ציטוט אחד מאורלי: "אני לא רוצה שיענישו אף אחד. אני רק רוצה שיהיה למי שצריך משהו לסמוך עליו כשהוא מגיע." הכתבה כללה גם את התמונות של יואב, ואת המספרים – כמעט 15,000 שקל שהמועצה הוציאה בשנתיים האחרונות על החלפת מקלות שנעלמו, לפי בקשת חופש מידע שנעמה הגישה.
זה מה שהזיז דברים. לא הרגש – המספר. מועצה שרגילה לספוג הוצאה שקטה של אלפי שקלים בלי שאף אחד שם לב, פתאום ראתה את הסכום מודפס שחור על גבי לבן, לצד שם של אישה בת שבעים ואחת שהלכה בלי מקל על אבנים חלקלקות.
בתחילת אוקטובר המועצה האזורית התקינה מצלמת אבטחה קטנה מעל הארגז – לא בשביל להעניש, כמו שהם הדגישו בהודעה לתושבים, אלא "בשביל להבין את דפוס השימוש ולתכנן פתרון קבוע." יחד עם המצלמה הם הוסיפו שלט חדש, לא איום אלא בקשה: "המקלות האלה כאן בשבילכם ובשביל הבא אחריכם. בבקשה תחזירו." ולצידו, יזמה קטנה שהמועצה מימנה מתקציב פנאי ותרבות: כל מקל קיבל שרשרת פלסטיק דקה, לא נעולה ולא כובלת, שמחברת אותו לארגז עצמו – אפשר להשתמש בו לאורך כל השביל, אבל קשה יותר לקחת אותו הביתה בטעות "לתמונה".
אורלי לא הייתה שם ביום שהתקינו את השלט. היא הייתה בבית עם צינון קל. אבל ביום שלישי הבא היא הגיעה כרגיל, עם השמש, ומצאה את הארגז מלא: שמונה מקלות, כל אחד עם השרשרת הקטנה שלו. היא לקחה אחד, בדקה את המשקל שלו בידיים כמו תמיד, ויצאה לדרך.
יואב ראה אותה מרחוק, בתחילת השביל, הולכת בקצב הרגיל שלה – לא מהיר, לא איטי, פשוט קבוע. הוא לא ניגש אליה. הוא רק סימן ברשימת הקבוצה שלו, בפינת הדף, שהמקלות חזרו למקום. אחר כך המשיך עם הקבוצה שלו במעלה, כי בעוד עשרים דקות היה עליו להגיע למצפור העליון לפני שהאור משתנה מדי.
