המרק גלש על הכיריים כשרותם עדיין רקדה. תפוח האדמה האחרון צף במים הרותחים, נשכח, בעוד רותם עומדת באמצע המטבח הקטן שלה בשכונת פלורנטין וידיה באוויר, כאילו היא מנופפת לאוטובוס שלא עוצר.
זה קרה ביום חמישי בערב, באמצע ספטמבר, כשהחום עוד לא ירד וריח הפלאפל מהדוכן בפינה נכנס דרך התריס הפתוח למחצה. רותם עמדה ליד השיש, קילפה תפוחי אדמה למרק, כשברדיו במחשב הנייד עלה שיר של אייל גולן שהיא לא שמעה כבר שנים. היא לא חשבה, לא שקלה — פשוט הניחה את הסכין על השיש והתחילה לזוז. ברכיים כפופות מדי, כתפיים לא בקצב. נויה, בת שש-עשרה, נכנסה מהחדר שלה עם אוזניות תלויות על הצוואר, ראתה את אמא שלה רוקדת לבד ליד הכיריים, ובמקום לצחוק — עמדה בפתח ופשוט הביטה.
"את מזמן ככה לא," אמרה נויה.
רותם עצרה, נבוכה לרגע, כמעט התנצלה. אבל משהו בפנים של נויה — לא לעג, משהו אחר, כמעט געגוע — גרם לה להמשיך. היא הושיטה יד לבת שלה. נויה, נערה שבדרך כלל מתביישת מכל תנועה שלא מתועדת ומסוננת לאינסטגרם, תפסה את היד הזאת. רקדו שתיהן במטבח חצי שעה, עד שהריח החרוך של המרק תפס אותן והן צעקו וצחקו ורצו לכבות את האש, ורותם עדיין מחזיקה בסכין הקילוף כשהיא מזיזה את הסיר מהאש.
אחרי הגירושין מיהב לפני שלוש שנים רותם, בת ארבעים ושתיים, מנהלת חשבונות במפעל ליד רמת החייל, סגרה את עצמה כמו חנות בשבת: תריס למטה, שלט "סגור עד הודעה חדשה". היא חיה לפי חוקים שאיה, אמה של יהב, קבעה בלי מילים במשך שנות הנישואין: אישה מבוגרת לא רוקדת סתם ככה, אישה גרושה בטח שלא, אישה שעובדת בהנהלת חשבונות אמורה להיראות רצינית, מכובדת, לא כזאת שצוחקת בקול רם במסעדה.
איה הייתה שם כל השנים האלה, גם אחרי הגירושין — כי נויה עדיין נכדה שלה, וכי יהב עדיין גר באותה שכונה, כמה רחובות מהבית של רותם, ואי אפשר להתחמק לגמרי. בכל אירוע משפחתי, כל בר מצווה של בן דוד, כל שבת שנפגשו בגלל נויה, איה הייתה זורקת משפט אחד קטן, ארסי בעדינות: "את יודעת שכל השכונה מדברת עליך כשאת צוחקת ככה חזק במסעדה." או: "בגילך כבר לא הולמת אישה לרקוד ככה בחתונות." פעם אחת, בשבת אחרי שיהב עבר לגור לבד, איה אמרה את זה בלי הארס הרגיל, כמעט בעייפות, והוסיפה אחר כך, בלי שרותם ביקשה: "גם אני הפסקתי לרקוד כשההוא שלי מת. לא ידעתי איך חוזרים מזה." רותם לא ידעה מה לעשות עם המשפט הזה אז, ובלעה אותו יחד עם כל השאר.
שבוע אחרי ערב המרק הייתה חתונה של בן דודה השני, אביחי, באולם באזור התעשייה בחולון. רותם לבשה שמלה כתומה שקנתה שנתיים קודם ומעולם לא העזה ללבוש — נשארה עם התווית בארון. כשה-DJ שם שיר של עומר אדם והקהל התחיל לזוז, רותם לא חיכתה שיזמינו אותה. היא יצאה למרכז הרחבה, הרימה ידיים, סובבה את עצמה פעמיים, וצחקה בקול שנשמע עד לשולחן הכיבוד.
איה ישבה בשולחן המשפחה עם כוס יין לבן ופנים קפואות. כשרותם עברה לידה במחול, איה תפסה אותה בזרוע — לא חזק, אבל מספיק כדי לעצור אותה.
"רותם. תתאפסי על עצמך. את מביכה את כולם."
"אני מביכה מי בדיוק?" רותם שאלה, בלי לצעוק, אבל בלי לזוז אחורה.
"אנשים מסתכלים." קולה של איה רעד קצת על המילה האחרונה, והיד שהחזיקה את כוס היין לחצה עליה חזק מדי, עד שהאדים על הזכוכית נמחקו.
"שיסתכלו." רותם משכה את היד שלה בעדינות מהאחיזה. "איה, את יודעת מה? במשך שלוש שנים חשבתי שאת דואגת לי."
היא לא הוסיפה מילה נוספת. פשוט חזרה לרחבה, לרקוד עם נויה שהצטרפה אליה, שתיהן צוחקות, בלי להביט אחורה לבדוק אם מישהו שופט. איה נשארה לשבת עם כוס היין הריקה כמעט, אצבעותיה מהדקות את הגביע, ולא קמה מהשולחן עד שהזמר הבא כבר התחיל.
עשרה חודשים אחר כך, ביום שלישי בערב, רותם ונויה יורדות מאוטובוס קו 18 ברחוב הרצל, נכנסות לאולם הקטן מעל חנות האופניים. שכר החוג שמונים שקל לחודש, שיעור בשעה שבע וחצי, ומהרמקול הנייד כבר בוקע שיר של סטטיק ובן אל תבורי. תשע נשים אחרות כבר עומדות ברחבה, נמתחות, מדברות. רותם משאירה את התיק על כיסא בפינה ונכנסת לשורה.
בסוף השיעור, כשהמורה מכבה את הרמקול, נויה אומרת: "עוד פעם, אמא?"
רותם כבר אוספת את התיק. "עוד פעם."
