בערב שהבניין שלנו חגג עשרים שנה לוועד הבית, השכנה מהקומה השנייה שמה כפית תינוק כחולה קטנה על המפה לבנה מולי, ובן הזוג שלה הלבין כאילו חתיכת פלסטיק יכולה להפיל עליו את כל החיים.
החגיגה הייתה באולם אירועים קטן ליד קניון עזריאלי, כזה שמארגן ועד בית פעם בכמה שנים כשמצטבר עודף בקופה המשותפת. שולחנות ארוכים, מפות בד, קערות חומוס וסלטים באמצע, ומוזיקה שקטה ברקע שאף אחד לא ממש שמע. אני גרה בבניין הזה שמונה שנים. אני יודעת מי יוצא לעבודה בשש וחצי בבוקר, מי מזמין וולט אוכל כל ערב שלישי, ומי רב עם בן זוגו מאחורי דלת סגורה גם כשהטלוויזיה בווליום מלא. אבל באותו ערב הבנתי שהיה דבר אחד מהותי שלא ידעתי.
"זה שלך?" שאלה גברת שושנה, השכנה מדירה 6, ודחפה את הכפית לכיווני.
הבטתי בה מבולבלת. "לא."
היא לא הסתכלה עליי. היא הסתכלה על ארז, החתן־לשעבר שלי, שישב שני כיסאות ממני לצד החברה החדשה שלו. הוא הגיע כ"נציג בעלי הדירות", למרות שכבר לא גר בבניין. או לפחות זה מה שהוא אמר לי כשנפרדנו.
ארז השתעל. "בטח מהמטבח."
גברת שושנה חייכה חיוך עצוב. "זה לא מהמטבח. מצאתי אותה בתיבת הדואר של דירה 12."
דירה 12 הייתה הדירה הישנה שלו. אותה דירה שהיינו אמורים לגור בה אחרי החתונה, אחרי שהיינו קונים ריהוט איקאה יחד ומתווכחים על צבע לקירות המטבח.
לפני שנה בדיוק, בעיצומה של תכנון החתונה, ארז ביטל את האירוסין שלנו במשפט אחד: "אני לא מוכן למשפחה עכשיו." הייתי בת שלושים ושתיים, עם שמלה שכבר נתפרה, אולם שכבר שולם עליו מקדמה, ורשימת מוזמנים של מאה ועשרים איש. הוא אמר שהוא נחנק, שהוא צריך חופש, שהוא לא רוצה ילדים כרגע, לא רוצה מחויבות. בכיתי חודשיים. אחר כך שמעתי שהוא עבר דירה. אחר כך ראיתי אותו איתה.
תמר. צעירה ממני בשבע שנים, רגועה, תמיד מחייכת, תמיד עם המבט הבטוח הזה של אישה שמשוכנעת שזכתה במשהו יקר ערך. עכשיו היא ישבה לידו, בחליפת מכנסיים לבנה, יד אחת מונחת על התיק שלה.
"למה בכלל מדברים על כפית?" אמרה תמר. "זה מגוחך."
גברת שושנה לא ענתה מייד. היא רק הוציאה מעטפה חומה מהתיק שלה.
"כי זה לא רק הכפית."
ארז קם בפתאומיות. "אין צורך."
שתי המילים האלה הספיקו לי. אין צורך למי? לי? לה? או לאמת שסוף־סוף באה לשבת על השולחן?
"דווקא כן," אמרתי. הקול שלי נשמע רגוע יותר משהרגשתי.
גברת שושנה הניחה את המעטפה לפניי. "לפני חמישה חודשים עברה לגור בדירה 12 אישה עם תינוק. הציגה את עצמה כשוכרת. אבל אחר כך התחילו להגיע מכתבים על שם ארז."
האולם השתתק. תמר הסתובבה אליו. "איזו אישה?"
ארז חיווץ. "זה לא עניינכן."
"זה כן עניין שלי," אמרתי. "אם עזבת אותי כי כבר היו לך חיים אחרים."
הוא הביט בי בקור. "אל תעשי מזה דרמה. אנחנו כבר סגרנו את הסיפור מזמן."
המילה "אנחנו" הזאת דקרה אותי. כי בשבילו אולי כבר הסתיים הכול לפני זמן רב. אני פשוט הייתי האחרונה שהבינה את זה.
גברת שושנה פתחה את המעטפה והוציאה העתק של חוזה שכירות. השם של ארז היה שם. כבעלים. דירה 12 לא נמכרה. היא לא עמדה ריקה "עד שיחליט מה לעשות איתה". הוא נתן אותה לאישה שמעולם לא סיפר לי עליה.
תמר הלבינה. "מי היא?"
ארז הרים ידיים. "עזרתי לחברה. זה הכול."
גברת שושנה אמרה בשקט: "אל תשקר לפחות עכשיו."
ואז מהקצה השני של האולם קם גבר שלא הכרתי. בן שישים בערך, ז'קט אפור כהה, פנים עייפות.
"אני אבא של האישה הזאת," אמר. "ולא אשתוק יותר."
ארז נראה כאילו הרצפה נפערה מתחתיו.
הגבר פנה אליי. "הבת שלי הייתה איתו עוד כשהוא היה איתך. הוא הבטיח לה שיבטל את האירוסין. אחר כך הבטיח שידאג לה ולתינוק. אחר כך התחיל להסתובב עם אישה אחרת."
תמר הסירה לאט את ידה מהתיק. "התינוק?" לחשה.
ארז התיישב בחזרה. "זה לא ודאי."
הגבר הוציא מסמך שני. "זה כן ודאי. תוצאות בדיקת האבהות מוכיחות את זה."
לא יכולתי לנשום. לא כי עדיין אהבתי אותו. אלא כי הבנתי כמה קרוב הייתי לחתן אדם שיכול לנטוש לא אישה אחת, אלא שלוש, עם אותו שקר בדיוק. אותי. אותה. והאישה עם התינוק.
תמר קמה. "אמרת לי שהיא רדפה אותך," אמרה. "שהיא לא שפויה. שהתינוק לא שלך."
ארז ניסה לתפוס את ידה, היא משכה אותה בחזרה. "אל תיגע בי."
גברת שושנה הביטה ביו"ר הוועד שישב בקצה השולחן. "בשביל זה רציתי שזה יעלה כאן. יש על הדירה חובות ועד בית של חודשים. האישה פונתה מהדירה בשבוע שעבר, כי ארז הפסיק לשלם שכר דירה והשאיר אותה בלי שום התראה."
באולם החלו לחישות. כמה שכנים הביטו בארז בגועל. אחרים הביטו בי ברחמים. אבל הפעם לא רציתי רחמים. רציתי אוויר. רציתי סוף.
קמתי, הנחתי את הכפית הכחולה לפניו.
"זו לא שלי," אמרתי. "אבל היא באחריותך."
הוא הביט בי בשנאה. "מרוצה? השפלת אותי מול כולם."
זו הפעם היחידה באותו ערב שצחקתי בקול. "לא, ארז. אתה הבאת את עצמך לכאן. אני רק לא הצלתי אותך מהאמת."
תמר עזבה ראשונה, בלי לומר מילה, הנעליים שלה מקישות על הריצפה עד הדלת. אבא של האישה השנייה אסף את המסמכים ואמר שכבר יש לו עורך דין. גברת שושנה התיישבה בשקט, כמו מי שסוף־סוף הניחה אבן כבדה מהיד. שמתי לב שהיא עדיין לובשת את הסינר של המטבח מתחת למעיל — היא באה ישר מהבישולים לאירוע, ולא טרחה אפילו להחליף.
בדרך החוצה עברתי ליד השולחן עם הבקבוקים הריקים והפרחים שכבר קמלו קצת בחום של האולם. עצרתי, ולא בכיתי בפעם הראשונה מזה שנה. הבכי הזה היה שונה — לא בשביל ארז, אלא בשביל עצמי. בשביל האישה שהאמינה שננטשה כי היא לא מספיק טובה. בעוד שבעצם היא ניצלה.
למחרת בבוקר התקשרתי לעורך הדין שטיפל בענייני הרכוש שלי ושל ארז מאז הפרידה, וביקשתי ממנו לבדוק אם יש עדיין חשבון משותף שנשאר פתוח מתקופת האירוסין — חשבון חיסכון לחתונה שהפקדנו אליו יחד שמונים ושבעה אלף שקל. הסתבר שהחשבון עדיין רשום על שנינו, ואף אחד לא סגר אותו. ישבתי מול המחשב, פתחתי את האפליקציה של הבנק, והעברתי את החלק שלי לחשבון נפרד על שמי בלבד. אחר כך שלחתי לעורך הדין בקשה רשמית לסגור את השותפות בחשבון לצמיתות. לא כתבתי לארז שום דבר. הוא יגלה כשתגיע לו ההודעה מהבנק, ולא לפניי.
Оценка стилистики и связности вижу нужным дополнительно не давать — история завершена сценой и действием.
