סבא שלי מצא אותי בשעה תשע וחצי בבוקר, ליד הכניסה למרפאת קופת חולים ברחוב הרצל בפתח תקווה, כשמעיין בת החודשיים שלי עטופה בשמיכה מרופטת שקיבלתי מגמ"ח. הוא ירד מהמונית, ראה אותי על הספסל עם התיק המרופט והתינוקת, ופשוט עצר. לא זז. איש הרוכלות שמכר גרביים בפינה המשיך לצעוק "שלוש בעשר" ברקע, ומכונית משטרה חלפה עם צופר קצר — והוא, אבי מנחם, בן שמונים ואחת, עמד שם כאילו הרצפה נפתחה מתחתיו.
"נעמה," הוא אמר לבסוף, "שלחתי שמונה מאות ושמונים אלף שקל בשנה. איך את… איך זה יכול להיות?"
הנחתי את היד על הראש הקטן של מעיין, שהייתה ישנה למרות הרעש. "אף שקל אחד לא הגיע אליי, סבא. אף פעם."
הוא נסע כבר שנתיים לישיבות דירקטוריון בציריך ובניו יורק, מנהל את חברת הנדל"ן שהקים בשנות השבעים, וסמך על החתן שלו — בעלי לשעבר, גיא — שיעביר את הכסף כמו שסוכם. שמונים ושבע אלף שקל בחודש: שכר דירה, ביטוח בריאות פרטי, תוספת הריון, ואחר כך תוספת תינוק. סבא שלי לא היה טיפוס שמעביר טופס בלי לבדוק אותו פעמיים — אבל את הבדיקות עשה מרחוק, דרך המזכירה של גיא, שהייתה, כפי שהתברר אחר כך, אשתו השנייה של אבי, שרון.
כן. אבי, יורם, התחתן שוב שנה אחרי שאמא שלי נפטרה מסרטן השד. שרון לא אהבה אותי מהיום הראשון. וכשגיא ואני התגרשנו, כשמעיין הייתה בת שלושה שבועות, שרון ראתה הזדמנות. גיא עבר לגור אצלם, "עד שיתארגן". במקום שיעביר לי את הכסף שסבא הקציב, הוא ושרון פתחו חשבון על שמי — נעמה כרמלי — אבל עם כתובת למכתבים של המשרד הפרטי של אבי ברחוב יגאל אלון בתל אביב. כל דו"ח שסבא קיבל היה מזויף: קבלות סרוקות, תלושי שכר דמה, אפילו מכתב "תודה" שאני כביכול כתבתי לו בחג הפסח.
בינתיים אני גרתי בחדר קטן מאחורי מכבסה בבת ים, שכורה מבעל הבית תמורת שלוש מאות שקל בחודש כי עזרתי לו לקפל סדינים בערבים. הריח של מרכך כביסה נכנס לי לבגדים עד שלא הרגשתי אותו יותר. פעם בשבוע הייתי סופרת מטבעות על השולחן כדי לדעת אם יש לי לקנות חיתולים או פורמולה — לא תמיד היה לשניהם. פעם ביקשתי הלוואה קטנה משכנה, גברת בוכריס, שהחזירה לי בבקבוק שמן זית ו"אל תדאגי מותק, תחזירי כשתוכלי".
סבא לא שאל שאלות נוספות שם, ברחוב. הוא הוציא טלפון, התקשר לעו"ד שלו, איתמר וייס, ואמר משפט אחד: "תקפיא את כל החשבונות שקשורים ליורם ולשרון. עכשיו." לא צעק. הקול שלו רק ירד באוקטבה, וזה היה מפחיד יותר מצעקה.
תוך שעתיים הגיעה הראיה הראשונה. פקידה בבנק הפועלים בסניף אבן גבירול אישרה שקיים חשבון על שם נעמה כרמלי, נפתח לפני שלוש שנים, עם כתובת למכתבים שהיא בדיוק כתובת המשרד של יורם. שום דבר בחשבון לא היה שלי — לא חתימה, לא כרטיס, לא קוד. רק שם. סבא הביט בנייר הזה כאילו מישהו הראה לו צילום רנטגן של גניבה שנמשכה שלוש שנים.
"מישהו גנב את הזהות שלך," הוא אמר, "וחי מהכסף שהיה מיועד לך."
אבל זה היה רק ההתחלה של אותו יום.
בשעה שתיים אחר הצהריים ישבנו כבר במשרד של איתמר, מעיין ישנה בעגלה בפינה, כשעל השולחן הונחו תדפיסים. איתמר, גבר רזה עם משקפיים דקים שתמיד ניקה אותם לפני שאמר משהו חשוב, ניקה אותם עכשיו. "יש עוד חשבון," הוא אמר. "נפתח לפני שבע שנים. על שם 'קרן חינוך יורם כרמלי' — לכאורה למען הנכדים. שרון משכה ממנו כמעט מיליון וחצי שקל בשמונה השנים האחרונות. יש רכישה של דירת שלושה חדרים ברמת גן, רשומה על שם אחותה."
סבא לא אמר מילה. הוא הביט בדף, ואז ביקש ממני שאני ומעיין נחכה בחדר הישיבות בזמן שהוא מדבר עם יורם בטלפון.
לא חיכיתי. עמדתי ליד הדלת הפתוחה למחצה.
"תבוא למשרד. עכשיו," שמעתי אותו אומר. שקט. ואז: "לא אכפת לי מה יש לך בפגישה. תבוא, או שהמשטרה תבוא במקומך."
יורם הגיע כעבור ארבעים דקות, בלי שרון, עם חולצה מקומטת כאילו יצא מפגישה בעסקים ולא ציפה לזה. הוא נכנס למשרד, ראה אותי עם מעיין, וראיתי משהו קרוב לבושה חוצה את הפנים שלו לפני שהתאושש. "אבא, אני יכול להסביר—"
"תסביר לי למה בתי," סבא אמר, קם מהכיסא, "גרה מאחורי מכבסה בבת ים בזמן שאתה קונה דירה לגיסה שלך ברמת גן."
"שרון טיפלה בזה. אני לא ידעתי כל פרט—"
"אתה חתום על כל העברה. יש לי את זה מול העיניים." סבא הרים תיק ניירות ולא זרק אותו, רק הניח אותו על השולחן בכוח שהספיק. "שרון עכשיו איפה?"
"בבית."
"תתקשר אליה. תגיד לה לבוא. אם לא תבוא, אני שולח את איתמר עם משטרה."
שרון הגיעה כעבור עשרים דקות, בלי איפור, מה שהפתיע אותי כי מעולם לא ראיתי אותה כך. היא ניסתה לדבר מהר, על "אי הבנות" ו"מה שהיה הכי טוב למעיין בטווח הארוך" — עד שאיתמר שם על השולחן את הראיה השלישית: תמליל הודעות טקסט בין שרון לאחותה, שבו שרון כותבת "אם יורם יגלה שהכסף לא הגיע לנעמה, נגיד שהיא בזבזה הכל על משהו. הוא יאמין."
זה השתיק את החדר.
סבא ישב. פתאום נראה מבוגר יותר ממה שהוא היה כל היום. "יורם," הוא אמר בשקט, "אתה יודע כמה שנים אני עובד כדי לבנות מה שבניתי? ואתה נתת לה לגנוב מהנכדה שלי בזמן שהחתונה שלכם עוד לא התייבשה על הכתובה."
יורם לא ענה. הביט ברצפה.
מה שקרה אחר כך לא היה נאום. סבא ביקש מאיתמר להוציא שני מסמכים. הראשון: הודעת הקפאה סופית על כל חשבון שנפתח על שמי שלא היה תחת שליטתי הישירה, כולל סגירת "קרן החינוך" ברמת גן והעברת הנכס — הדירה בת שלושת החדרים — לנאמנות על שם מעיין, בפיקוח של איתמר עד שהיא תמלא שמונה עשרה. השני: העברה מיידית של מיליון ומאתיים אלף שקל לחשבון חדש שנפתח על שמי באותו רגע, עם כרטיס בנק שהוא הניח בידי, פיזית, שם, בחדר הישיבות. "זה שלך. את הפרטים תסדרי איתו," הוא הצביע על איתמר, "לא עם אף אחד אחר במשפחה."
ואז פנה ליורם ולשרון. "אתם לא תראו עוד אגורה ממני. הבתים, המשרד, החברות — הכל עובר עכשיו לבדיקה של רואה חשבון חיצוני. אם יימצא עוד שקל שלא במקום שלו, זה יעבור למשטרת ההונאות."
שרון פרצה בבכי — לא מהחרטה, חשבתי, אלא מהחישוב שהתמוטט. יורם רק אמר, "אבא, בבקשה," אבל סבא כבר לא הביט בו. הוא הביט בי, ואני עדיין עמדתי שם עם מעיין שהתעוררה עכשיו ובכתה, ופשוט הושטתי לו אותה, וסבא לקח אותה בזרועות שרעדו קצת — לא מזקנה, חשבתי, אלא מזה שהחזיק לראשונה בחיים את מי שכמעט הפסיד.
הלכתי אחר כך לבת ים, לקחתי את הדברים שלי מהחדר מאחורי המכבסה. גברת בוכריס עמדה בפתח עם מגבת בידיים ושאלה אם אחזור לבקר. אמרתי לה שכן, ובאמת חוזרת — פעם בחודש, עם עוגה, כי היא הייתה היחידה שם ששאלה בכלל אם יש לי מה לאכול.
תוך שבוע נפתח חשבון הבנק על שמי, האמיתי, בסניף בנק לאומי ברמת גן, לא רחוק מהדירה שעכשיו רשומה על שם מעיין בנאמנות. איתמר שולח לי מדי חודש דוח תנועות, לא כי אני מבקשת, אלא כי כך הוא עובד. את התלוש הראשון של הקרן שמעיין תקבל בגיל שמונה עשרה שמתי במגירה, לא כי אני צריכה להיזכר — אלא כי מעיין, יום אחד, תשאל מה קרה, ואני רוצה שיהיה לי מה להראות לה חוץ ממילים.
