הם קוראים לזה "תרגיל". גבעות הברזל. החום היה משהו שלא מהעולם הזה, ארבעים ושלוש מעלות בצל, אבל באזור האימונים של בקעת הירדן אין צל. רק אבק צהוב דקיק שעולה מכל צעד וחודר לכל חריץ בנשק, בגוף, בריאות. דן בן-דוד נשא את בארה על הגב.
הרועה הבלגית שלו לא השמיעה קול. אף פעם. אפילו כשהלשון שלה נראתה כמו סמרטוטון אפור ויבש והיא צלעה, מקפלת כפה קדמית קרוב לחזה. הוא ראה את הרעידות הקטנות עוברות דרך הכתפיים שלה, מורגשות לו בבטן. שלושה קילומטרים לנקודת הפינוי, ורס"ל בן-דוד החליט.
הוא התכופף, הרים אותה מעל הכתפיים כמו שק תקני, רק בזהירות אחרת. הידיים שלו ננעלו מתחת לחזה שלה. בארה הייתה קלה יחסית, עשרים ושבעה קילו, אבל אחרי יומיים בלי שינה על המדבר, כל גרם מרגיש כמו אבן.
"בן-דוד, מה אתה עושה?" הקול של רס"ן יעקב מזרחי היה יבש כמו הקרקע.
דן המשיך ללכת. האבק חרק לו בין השיניים. הדופק הלם באוזניים.
"הכלבה על הקרשים. לא משאירים ציוד."
"ציוד," חזר מזרחי. "אתה מבין שחסר לך שני ליטר נוזלים וחצי כוח לסחוב אותה?"
דן לא הסתובב. מגפי החי"ר הכבדות שלו דרכו בין שברי אבני צור חדות.
"בן-דוד!"
ואז בארה סובבה את הראש. העיניים החומות שלה פגשו את המבט של המג"ד, ורס"ן מזרחי ראה. לא עייפות. לא תלונה. התנצלות. כאילו היא מתנצלת שמשהו בה נשבר. המג"ד ירק אבק הצידה.
"שתוק," אמר לחייל שהתחיל לשאול משהו. "תן לו. רק שלא יאחר. כולנו באותו לוח זמנים."
כשהגיעו לנקודה, דן קרס. הלב שלו הלם בתוך הגרון, והייתה שנייה אחת שבה הכל נעשה שחור. ואז לשון מחוספסת על הלחי. בארה ליקקה אותו, פעם, פעמיים. הזנב שלה נפנף חלש. הוא פקח עיניים, ראה את האף שלה קרוב, את העיניים האלה, והיה אפשר לקום.
שבוע אחר כך עלו צפונה. לא חום. קור של גולן בחורף, רוח שחותכת כמו סכין יפנית. שלג קפוא על הסלעים, משטחי קרח מבריקים שנראים מוצקים ונשברים בלי התראה. ושוב מבצע. שוב כולם חזרו בשלום. ושוב הריצה לנקודת החילוץ.
הפעם בארה חתכה כריות כף רגל על קרום קרח חד. דן ראה את הטיפות האדומות על הלובן המסנוור, מתפשטות כמו פרגים נפתחים. הוא חבש אותה מהר, קרע חולצה פנימית, אבל היא לא יכלה לדרוך.
הוא הרים אותה שוב. הפעם רס"ן מזרחי צעק באמת. "תשאיר אותה! אני נותן לך פקודה! נאסוף אותה אחר כך!"
"כן," אמר דן. "בטח." והוא המשיך ללכת. המג"ד עמד שם, צופה בשניהם מתרחקים. דן ידע. אם היא תישאר, היא תמות תוך שעה. לא משנה מה יהיה המשמעת.
בנקודה, מחכה למסוק, דן ישב עם הגב לקיר בזלת. בארה הייתה מכורבלת עליו, תחבושות מאולתרות על הכפות, והוא דמע. הדמעות קפאו לו על הלחיים. לא התבייש. סירק לבערה פרווה מהקרח עם האצבעות.
חודש. אולי פחות. מארב בוואדי. אש משלושה כיוונים. קשר מדווח, צעקות, עפר עף באוויר. דן חטף כדור בצלעות, מתחת לאפוד, ונפל קדימה לתוך החול.
הוא שמע את הקרב מתרחק. שמע את הקשר צורח משהו. הכול התעמעם.
ואז — רעש. לא יריות. נשימות. חמות, כבדות, מהירות. ומשיכה. מישהו מושך אותו בצווארון.
הוא פקח עיניים. ראה שמיים לבנים, שמש שטוחה. ומעליו, בארה. היא משכה אותו. שיניה נעולות על בד המדיום, כפות אחוריות נטועות באדמה, מתאמצת עד שכל גופה רעד. גררה אותו חצי מטר. עצרה. נבחה. גררה עוד חצי מטר.
במסוק כבר עשו מפקד. רס"ן מזרחי השתתק כשאחד הלוחמים צעק והצביע. מאתיים מטר מזרחה, דמות אחת גוררת דמות אחרת.
"קדימה," אמר מזרחי. "כולם עליי."
הם רצו תחת אש, פורקים צרורות, מושכים, מרימים.
בסורוקה, דן התעורר בלילה. החדר היה לבן, שקט, צינורות ביד. "בארה," הוא אמר.
אף אחד לא ענה. אחות נכנסה, חייכה, יצאה. חבר'ה מהפלוגה באו, סיפרו שטויות, התחמקו. שלושה ימים. הוא ראה איך הם מסיטים מבטים. בערב השלישי נכנס רס"ן מזרחי. לבד.
הוא התיישב על קצה המיטה. לקח לידו את כובע הקרבי, הפך אותו בידיים. "תראה, בן-דוד." המג"ד הוציא נשימה ארוכה. "היא חטפה כדור כשגררה אותך. שניים. גם רסיסים. הם ניסו לנתח אותה פה, במרפאה. הגוף שלה פשוט… לא החזיק."
דממה.
"איפה," אמר דן. הגרון שלו היה יבש.
"קברנו אותה במתקן הצבאי. עם ציון. יש לה מצבה קטנה. יריתי לבד, באקדח. לא יכולתי לתת לה מטח. חשבתי… חשבתי שתכעס אם לא תהיה." הוא קם. "תבריא. נחכה לך."
דן חזר שבועיים אחרי. באוטובוס מבאר שבע, מדים מתוקנים, צלע עדיין כואבת. בכניסה לבסיס חיכתה משאית קטנה, ובה כל המחלקה. נסעו לרחובות. לבית העלמין הצבאי.
הם עמדו בשורה, כומתות סגולות ביד, מול קבר קטן בשורה האחרונה. אבן גיר לבנה, חרות עליה השם והמספר. דן הצדיע ראשון. היד לא רעדה. אחריו כל השאר, אחד-אחד, דום, הצדעה, חזרה. רס"ן מזרחי עמד מאחור, לא אמר מילה.
היום דן מגדל כלב. רועה בלגי. קרא לו באר — שם כמעט זהה. אמרו לו שזה לא נהוג. המג"ד שמע את זה בחדר האוכל, הניח את המזלג, הסתכל על מי שדיבר, והאיש השתתק.
בפינה הרחוקה של מגרש המסדרים דן רץ. הגור, כדור פרווה שחור וחום, נובח בשמחה, מתגלגל, קופץ עליו. דן צחק. צחוק מלא, מהבטן.
רס"ן מזרחי צפה מהצד. הדליק סיגריה. הפנים שלו היו חתומות, בלתי קריאות. לפתע, משהו עבר שם, הבזק של הוואדי ההוא, הצעקות, המבט של בארה כשנשמה לראשונה. הוא כיבה את הסיגריה על סוליית הנעל, לחץ את הכומתה חזק על הראש, והסתובב לכיוון החמ"ל. הרוח מאשדוד נשאה ריח ים רחוק.
