קוראים לי תמר, אבל בשש השנים האחרונות כולם קראו לי "הקטנה שלי". הכינוי הזה – שיצא מגרונו של גבר צעיר ממני בשלושים ושלוש שנים – הפך עם הזמן למין מנגינה נעימה, כזו שמרדימה לאט. היום, כשאני שותה כוס מים חמים עם דבש, אני מוזגת אותה לעצמי. והיא אף פעם לא מרדימה.
הסיפור התחיל בחוף הצפוני של נתניה, בקיץ 2017. הייתי אז אלמנה בת חמישים ותשע, עם חשבון בנק שלא דאג לי ומגדל דירות קטן ברחוב הירקון בתל אביב – ירושה מאריה, בעלי המנוח. הגעתי לשיעור יוגה על החול, סתם כדי להעביר את כאב הגב ואת הדממה שמגיעה אחרי שמאבדים מישהו. שם פגשתי את ניר. הוא היה המדריך – בן עשרים ושש, גוף גמיש, עיניים כהות ומבט רך שידע להישאר עלייך רגע אחד יותר מדי. בשבוע הראשון לימד אותי נשימות, בשבוע השני כבר חיכה לי עם מגבת ובקבוק מים מינרליים. "את לא צריכה להתאמץ," אמר. "פשוט תתני לי לטפל בך."
כעבור חודשיים עברנו לגור יחד, בפנטהאוז שלי מול הים. כל החברות שלי הזהירו: "תמר, הוא רק בן עשרים ושש. הוא רואה את הדירה, את הכסף, את השקט שלך. תיזהרי." אבל ניר מעולם לא ביקש אגורה. הוא בישל ארוחות צמחוניות, ניקה את הבית עד שנראה כמו ספא, והיה מעסה לי את הרגליים תוך כדי צפייה בחדשות. כל לילה, לפני השינה, היה מביא לי ספל מים חמים עם דבש ותה קמומיל. "תשתי הכל, מותק," היה לוחש. "זה מרגיע אותך. אני לא יכול להירדם כשאת ערה." אז שתיתי. במשך שש שנים, לגימה אחרי לגימה.
הלילה שבו לא נרדמתי
ערב אחד, בסוף ינואר, ניר אמר שהוא נשאר ער להכין "קינוח צמחי" לחבר'ה מסטודיו היוגה. "לכי לישון, קטנה שלי," אמר, נושק לי על המצח. חייכתי, כיביתי את האור והתכרבלתי מתחת לפוך. אבל משהו בתוכי – איזו ערות עקשנית – סירב להירדם. אולי זה היה הגשם שדפק על התריסים, אולי הרוח שהגיעה מכיוון חוף פולג. ואולי סתם הקול הפנימי שאף פעם לא סולח למי שמשקר.
יצאתי בשקט לרחבה. מהדלת הפתוחה למחצה ראיתי אותו עומד ליד השיש במטבח. שופך מים רותחים לספל שלי, פותח מגירה, ומוציא בקבוקון ענברי קטן, בלי תווית. הוא הטה אותו – טיפה, שתיים, שלוש – סגר, ערבב פנימה דבש וקמומיל. כל תנועה נראתה טבעית. כאילו זה הנוהל הקבוע.
הדם שלי קפא. הוא התקרב לחדר, ואני זינקתי למיטה, מעמידה פנים שאני חצי ישנה. "הנה, מותק." מלמלתי משהו כמו "אגמור אחר כך" והפכתי צד. כשנרדם, שפכתי את המים לתוך בקבוק תרמוס קטן ששמרתי בארון הנעליים. את הספל שטפתי בלי לקום מהשירותים.
בדיקות בשבע בבוקר
למחרת, בשעה שבע בבוקר, חניתי ליד מכון "מור" לאבחונים רפואיים בהרצליה פיתוח. שלחתי את ניר הודעה שקבעתי תור לרופא גב – שקר קטן. הטכנאית לקחה דגימה, ואני ישבתי בחדר ההמתנה ושתיתי אספרסו קר. בחצר המכון רץ כלב קטן של מישהו, נובח על דרורים. שמתי לב שאני סופרת את נביחותיו, כדי לא לחשוב על כלום.
יומיים אחר כך, הרופאה התקשרה. "גברת לוי," היא אמרה בקול שקול מדי, "הנוזל ששלחת מכיל סם הרגעה חזק, לא רשום. בנטילה ממושכת הוא גורם לבלבול, נמנום, אובדן זיכרון – ותלות. מי שנתן לך את זה לא ניסה להרגיע אותך. הוא ניסה להשתיק."
הקירות של בית הקפה שבו ישבתי התקרבו והתרחקו. שש שנים של טיפול, של ליטופים, של "תשתי, מותק". שש שנים שבהן מישהו דאג שאשאר מטושטשת מכדי לשאול שאלות.
בערב, לא שתיתי. פשוט ישבתי על הספה, קוראת ספר שלא קלטתי ממנו מילה. ניר חזר מאוחר, ראה את הספל על השידה, ועצר. "למה לא שתית?" שאל.
"לא עייפה," אמרתי, ונשמתי עמוק.
הוא התקרב אליי, התיישב על הסף. "תשתי," אמר חרש. "זה עוזר לך. אני מבטיח."
הסתכלתי עליו. בפעם הראשונה מזה שש שנים לא ראיתי חום. רק קור יבש, של אדם שמשהו בתוכנית שלו השתבש.
האמת במגירה
למחרת בבוקר, בשעה שניר נסע לסטודיו, ניגשתי למטבח. המגירה – זו שזרקתי אליה מבט בלילה ההוא – היתה נעולה. איך לא שמתי לב? חשבתי שהיא תקועה תמיד. לקחתי מברג שטוח מהארגז של אריה, המנוח, ופרצתי אותה. בפנים היה בקבוקון הענברי, כמעט ריק, ליד צנצנת דבש אורגנית ותה קמומיל יקר. ובפינה, קופסת גפרורים עם כתובת של איזו חוות צמחים ליד דימונה.
הוצאתי את הבקבוקון, שמתי בשקית סנדוויץ', ונסעתי באותו יום לעו"ד דנה כהן ברחוב רוטשילד. תוך שבוע גלגלתי את כל החסכונות לקרן נאמנות אחרת, שיניתי את מנעולי דירת תל אביב, ואת וילת הקיץ בקיסריה רשמתי רק על שמי. ניר לא ידע כלום. כל לילה עדיין הציע לי לשתות.
בערב האחרון, הנחתי לפניו את דו"ח המעבדה. "אתה מזהה את זה?" שאלתי.
הוא הביט בנייר. שתק. ואז, משום מקום, פלט צחוק יבש ומילמל: "תמר, את לחוצה מדי. את חושבת יותר מדי. אני רק רציתי שתירגעי, שלא תזדקני מלחץ. מה רע בזה?"
"לא רצית שארדם, ניר," אמרתי בשקט. "רצית שאשתוק."
הוא משך בכתפיו. "את מגזימה."
זו היתה הפעם האחת והיחידה שבה שמעתי אותו מדבר בלי נימוס. בשתיים בלילה, המזוודה שלו עמדה ליד הדלת. "את לא יכולה לעשות לי את זה," אמר. "את תהיי לבד."
לא עניתי. רק הסתכלתי עליו נוסע משם, פנסי הרכב נחתכים בחושך של רחוב הירקון.
קצוות שצריך לסגור
הגשתי בקשה לביטול שותפות החיים (מעולם לא נישאנו רשמית, אבל מבחינה משפטית גרנו כבני זוג ידועים בציבור). עורכת הדין השיגה צו הרחקה זמני. המעבדה המשטרתית בחיפה לקחה את הבקבוקון כראיה, ואישרה שמדובר בסם הרגעה לא מאושר. ניר נעלם חודש אחר כך. עבר לאיזו מושבה ליד באר שבע, אמרו. לא התעניינתי.
החודשים שאחר כך היו הכי קשים. כל חריקה של דלת הקפיצה אותי. כל מבט של גבר ברחוב גרם לי להרגיש שאני חייבת להגן על משהו. אבל לאט־לאט, הדממה של הבית חזרה להיות שלי.
מכרתי את הפנטהאוז בתל אביב ועברתי לגור באופן קבוע בווילה בקיסריה, מרחק הליכה ממי הים התיכון. קניתי זוג כיסאות קש למרפסת, וכל בוקר אני יושבת שם עם כוס קפה שחור ופיסת עיתון. ממול יש שכן מבוגר שמגדל ירקות בגינה, ולפעמים מנופף לי לשלום. הגינה שלו היא ההוכחה שאפשר לבנות משהו מאפס, גם בגיל שבעים.
שיעור של בוקר
היום אני בת שישים וחמש. כל יום שלישי בבוקר אני מדריכה קבוצה של נשים מעל גיל חמישים על חוף דור – לא יוגה בשביל גמישות, אלא תרגול בשביל כוח ושקט פנימי. יש שם את אילנה, שאיבדה את בן זוגה לפני שנתיים, ואת יהודית, שטיפלה באימא שלה עד הרגע האחרון. הן לא מחפשות אהבה. הן באות לכאן כדי לנשום בלי שיורידו להן את החמצן.
לפני שבוע, בתום השיעור, שאלה אותי אחת המשתתפות: "תמר, את עוד מאמינה בזוגיות?"
הבטתי בגלים. "ברור," עניתי. "אבל היום, אהבה היא לא מה שמישהו נותן לך. היא מה שהוא אף פעם לא לוקח."
בערב, כמו בכל ערב, אני מרתיחה מים, מוזגת לספל, מוסיפה דבש וקמומיל. בקבוקונים ענברים כבר אין. אני מגישה את הכוס לעצמי, לוחשת מול ההשתקפות שלי בחלון: "לחיי האישה שהתעוררה."
ומחייכת. בלי תוספות.
