קוראים לי אביגיל לוי, אני בת חמישים ותשע. לפני שש שנים הכרתי את ליאור – בחור בן עשרים ושמונה, צעיר ממני בשלושים ואחת שנה. הוא היה מדריך יוגה בסטודיו קטן ברחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב. אחרי שבעלי נהרג בתאונת דרכים, כל החיים שלי התכווצו לשתי פעולות: ניהול רשת הפארם שהשאיר לי, והתמודדות עם כאבי גב תחתון ששום משחה לא הרגיעה. ליאור ניגש אליי בסוף השיעור הראשון. לא עם חיוך מקצועי, אלא עם מבט כזה, כאילו באמת ראה אותי.
אנשים הזהירו: "הוא מחפש כיס עמוק, אביגיל. דירה במגדל רוטשילד ווילה בקיסריה – זה מה שהוא רואה." אבל ליאור לא שאל אף פעם על כסף. הוא בישל, ניקה, היה לשה את הכתפיים שלי ומכנה אותי "אשתי הקטנה" בקול רך. כל ערב, לפני השינה, היה מושיט לי ספל תה מהביל – מליסה, דבש, ג’ינג’ר. "תשתי הכול, מאמי," היה לוחש. "זה עוזר לך לישון. אני לא ארדם אם את לא ישנה." אז שתיתי. במשך שש שנים חשבתי שמצאתי שקט.
לילה אחד ליאור הודיע שהוא נשאר ער במטבח להכין "חטיפים בריאים" לחברים מהקורס. נישק אותי על המצח ואמר: "לכי לישון קודם, מותק." עשיתי את עצמי נרדמת. אבל משהו בי – קול פנימי עקשן, כזה שלא נח – לא נתן לי לעצום עיניים. קמתי בשקט, יחפה על הרצפה הקרה, והתקדמתי במסדרון. דלת המטבח הייתה פתוחה לסדק. ליאור עמד עם הגב אליי, מזמזם לעצמו. ראיתי אותו מוזג מים חמים מהקומקום לספל שלי. ואז שלף מהמגירה בקבוקון קטן מזכוכית ענברית. הטה אותו שלוש פעמים. טיפות נוזל צלול נפלו לתוך התה. הוסיף דבש, מליסה, ערבב. הגוף שלי נהיה קרח.
הוא עלה במדרגות עם הספל. זחלתי חזרה למיטה, משכה כרית והצגתי חצי ישנה. "הנה, אשתי," לחש. התיישבתי, פיהקתי, לקחתי לגימה מדומה והנחתי את הספל על השידה. "אסיים אחר כך. תמותק." ברגע שנשמתו הפכה כבדה, שפכתי את התה לתוך בקבוק תרמוס קטן, הברגתי אותו היטב והסתרתי בארון הנעליים.
למחרת בבוקר הגעתי למעבדה פרטית ברחוב ויצמן. פקידה עם שיער אסוף שאלה "מה שלומך?" לפני שכיסתה את הפיהוק. מסרתי לה את דגימת הנוזל. כעבור יומיים הרופא התקשר. "גברת לוי," הוא אמר, והקול שלו לא הסגיר כלום חוץ מזהירות. "הנוזל מכיל סם הרגעה חזק. כשלקחת אותו בקביעות, זה יכול לגרום לנזק לזיכרון, בלבול ותלות פיזית. מי שנתן לך את זה לא דאג לשנתך – הוא דאג שתשתקי." עמדתי ליד חלון המטבח, צפיתי באוטובוס עוצר בתחנה שמתחת, וראיתי הכול מתערפל.
באותו ערב לא נגעתי בתה. ליאור ראה את הספל המלא. "למה לא שתית?" שאל. "לא מתחשק לי," אמרתי. "אין לי חשק." הוא היסס, והמבט שלו הצטמצם לרגע – לא כועס, פשוט ממוקד. "את תרגישי הרבה יותר טוב אחרי שתשתי. תאמיני לי." לראשונה, מאחורי הרוך, ראיתי שם דבר חד.
למחרת, כשהוא הלך ללמד, בדקתי את המגירה. הבקבוקון עוד היה שם, חצי ריק, בלי תווית. ולידו, מקופל יפה, מצאתי טופס ייפוי כוח מתמשך. הוא מילא את כל פרטיי, והשאיר רק את שורת החתימה ריקה. הידיים רעדו כשהכנסתי את שניהם לשקית וצלצלתי לעורך הדין. בתוך שבוע פתחתי כספת חדשה, העברתי חשבונות לחו"ל והחלפתי את המנעולים בוילה בקיסריה. בערב ישבנו בסלון. סיפרתי לו מה הרופא גילה.
שתק המון זמן. ואז נאנח – לא אשם, לא עצוב, אלא כמי שהרסתי לו תכנית שחיכה לה בסבלנות. "את לא מבינה, אביגיל," הוא אמר בשקט. "את דואגת יותר מדי, חושבת יותר מדי. כל מה שרציתי זה להרגיע אותך… שלא תזדקני מלחץ." העור שלי זחל. "לסמם אותי?" שאלתי. "לקחת לי את הבחירה?" שלפתי את ייפוי הכוח מהתיק. "וזה? שאשים את חתימתי כדי שתוכל לרוקן גם את החשבונות?" הוא הביט בעותק, משך בכתפיו. "חשבתי שנעשה סידור נוח לשנינו." זאת הייתה הפעם האחרונה שישן אי פעם בבית שלי.
סירבתי לתת לו להישאר. הוא ניסה להתווכח, אבל התקשרתי למוקד. למחרת בבוקר, כשיצא, החלפתי שוב את המנעולים. הוא חזר אחר הצהריים, דפק על הדלת, צעק "אביגיל, תפתחי, תני לי להסביר". לא עניתי. התקשרתי שוב, וניידת לקחה אותו. כעבור שלושה ימים כבר היה מחוץ לחיי. הגשתי בקשה לביטול נישואין, קיבלתי צו הגנה, והמשטרה לקחה את הבקבוקון ואת ייפוי הכוח כראיה.
חודשיים אחר כך התקשר החוקר. "ליאור נתפס בבאר שבע, מנהל שם סטודיו תחת שם בדוי. הוא הודה, קיבל עבודות שירות וצו הרחקה. הוא לא יתקרב אלייך יותר." ישבתי במטבח, היד שלי תופפה על השולחן. סוף-סוף זה נגמר.
אבל הקושי האמיתי לא היה הרִיק שהוא השאיר – אלא להבנות מחדש את האמון שלי בעצמי. התעוררתי בלילות מכל רחש של מזגן, מכל חריקת דלת. עברו חודשים עד שישנתי בלי להסתכל על הכוס שעל השידה.
מכרתי את הדירה בתל אביב ועברתי לגור סופית בקיסריה – הבית היחיד שעדיין הרגיש שלי. חוף הים נשמע מהחלון, הציפורים מתעוררות בחמש בבוקר, וכוס הקפה עולה עשרים שקלים בקיוסק של הטיילת. עברו ארבע שנים. עכשיו אני בת שישים ושלוש.
הבוקר, כמו כל בוקר, מילאתי את הקומקום. מליסה, דבש, ג’ינג’ר – שום דבר נוסף. הנחתי את הספל על אדן החלון. הים נשם בחוץ, ציפורים התחילו לקרוא. הרמתי את הכוס, חום עבר לכפות ידיי. לגמתי.
