את המענק משכנתא החזרתי כל שנה לאותו דבר — שבוע באילת עם גילי. השנה רוני התקשר להגיד שעכשיו כשיש לי את הכסף, אני יכולה לתרום לחתונה של יעלי.
אמרתי לו שכבר הזמנתי חדר. הוא ענה שמשפחה זה לא משהו שמוותרים עליו.
הטלפון נשאר על השיש במטבח, המסך דולק. ההודעה שהוא שלח אחרי השיחה זהרה כמו שלט ניאון: "אמא, נדבר על זה ברגיעה, אבל באמת שתחשבי שחתונה של נכדה זה לא משהו שאפשר לדחות". קראתי פעמיים. בפעם השלישית הכנסתי את הטלפון למגירה מתחת לקופסת התרופות וסגרתי אותה בכוח קטן, כאילו זה יכול לסגור גם את השיחה.
רוני התקשר למחרת בשבע בבוקר, עוד לפני ששמתי מים לקפה. לא אמר "בוקר טוב". ישר נכנס: "דיברת עם גילי? כי אני דיברתי."
הבטן שלי התהפכה. גילי — אחותי הגדולה, שכל שנה אנחנו נוסעות לאילת. השבוע שלנו. השבוע היחיד בשנה שבו אנחנו לא האמא של מישהו, לא הסבתא של מישהו, לא האחות שמטפלת — פשוט שתי נשים ששותות קפה בטיילת של אלמוגים וצוחקות מדברים שאף אחד אחר לא מבין.
"מה אמרת לה?" שאלתי.
"שאולי השנה תסעו לכמה ימים למקום אחר. יותר קרוב. שלא חייבים לבזבז כזה סכום."
עמדתי במטבח עם כוס ריקה ביד והרגשתי איך הלב שלי נדחס. מה יותר גרוע? שבן שלי מתקשר לאחותי לנהל איתה משא ומתן על הכסף שלי, או שבקול שלו לא היה שמץ של מבוכה?
קוראים לי אורנה, אני בת שישים וחמש, שש שנים בפנסיה. שלושים ושתיים שנה עבדתי כאחות במחלקה פנימית בבית חולים סורוקה בבאר שבע. הייתי קמה ברבע לחמש, חוזרת אחרי שמונה בערב, בסופי שבוע הייתי לוקחת תורנויות כפולות כדי לחסוך לחוגים של הילדים. אף פעם לא נסעתי לחו"ל. אף פעם לא הייתי בבית מלון מפואר. המענק הזה — ההטבה הקטנה שהמדינה נותנת פעם בשנה למי שעבד כל החיים — זה היה הכסף היחיד שלא הייתי צריכה לתת עליו דין וחשבון לאף אחד.
הכול התחיל לפני שנה וחצי, כשיעלי — הנכדה שלי, הבת של רוני — הודיעה שהיא מתחתנת. היא הייתה בת עשרים וחמש, עבדה כמורה בחטיבת ביניים בשכונה ד' בבאר שבע, למדה לתואר שני בערב. החבר שלה, עמית, היה טכנאי בחברת חשמל, בחור שקט שאמר "שלום" והחזיק לי את הדלת. גרו בדירת חדר בשכונת נווה זאב, בדירה קטנה עם רעש של מזגנים כל הקיץ.
שמחתי. באמת שמחתי. התכוונתי לקנות להם מתנה יפה — מכונת אספרסו טובה או מערבל סטנדרטי, משהו שיחזיק שנים.
אבל לרוני היו תוכניות אחרות. החתונה הייתה אמורה להיות "חתונה נורמלית כזאת" — גן אירועים מול הים באשדוד, מאה חמישים איש, די ג'יי, צלם וידאו, חופה מעוצבת. כששאלתי כמה זה עולה, הוא פשוט פלט "נסתדר, אמא, רק צריך עזרה קטנה."
עזרה קטנה. המילה הזאת חזרה אליי כל חודש מחדש. קודם זה היה הגן אירועים. אחר כך הדי ג'יי. אחר כך רוני סיפר לי שהשמלה של יעלי עולה כמו משכורת וחצי שלי, ושאולי אני יכולה לקחת על עצמי את התקליטן. כל פעם נתתי. כי מה אני אגיד? לא אתן לנכדה שלי?
בינואר אמרתי לו, בשישי בערב, רגוע, שהמענק של השנה הזאת הולך לאילת עם גילי, כמו כל שנה. שהחדר כבר סגור, שיש לנו מקום קבוע — מלון קטן ליד החוף הצפוני, בחוף זאב, שהפקידה בקבלה זוכרת שאני שותה נס עם חלב וגילי שותה הפוך.
רוני הניח את המזלג. "אמא, יעלי זאת הנכדה שלך. גילי תחכה."
"לגילי יש ברכיים חלשות וסכרת," אמרתי. "אני לא יודעת עוד כמה שנים נוכל לנסוע ככה ביחד."
הוא הסתכל עליי במבט שאני לא מכירה.
"זאת חתונה, אמא. פעם בחיים."
"ואילת עם גילי זה פעם בשנה. שלי."
הוא קם מהשולחן. לא צעק. פשוט קם, לקח את הצלחת לכיור, ואמר בלי להרים את הקול: "שטויות."
המילה הזאת נשארה תלויה בסלון כמו ריח של שמן שרוף. שטויות. השבוע היחיד שלי בשנה. הכסף היחיד שלא הלך לחשבונות, תרופות, מתנות לחגים. שטויות.
במשך שבועות אחרי זה רוני לא התקשר. שקט. יעלי שלחה הודעות — קצרות, מתוקות, על מדידות של השמלה, על הצלם, על זה שסגרו די ג'יי חדש מבאר שבע. מילה על כסף לא אמרה. חשבתי שהנושא גמור.
ואז הגיעה השיחה לגילי.
גילי התקשרה אליי באותו ערב. היא לא כעסה, היא הייתה המומה.
"אורנה, הבן שלך התקשר אליי. שאל אם אולי השנה ניסע לכנרת, לשלושה ימים. שהוא יעזור לנו למצוא צימר. שזאת שנה של חתונה וצריך להתארגן."
"ומה אמרת לו?"
"שזאת לא החלטה שלו. ושהחדר באילת שמור."
"והוא?"
"הוא אמר שהוא מבין. ואז הוא אמר — רגע, איך הוא אמר — ש'אמא בטח היתה מעדיפה לעזור למשפחה, רק מתביישת להגיד'."
ישבתי על הספה בסלון וצפיתי בערוץ 12, בלי לשמוע מילה. משהו בי נשבר. לא ברעש. ברכות. כמו גומי שנמתח שנים ופתאום נרפה. הבן שלי. הילד שהחזקתי לו את היד בלילות כשהיה חולה. הילד שגידלתי לבד מאז שהוא היה בן שתים עשרה, כשאבא שלו נפטר. הילד שעבדתי בשבילו משמרות כפולות כדי שילך לקורס מנהלים. הבן שלי התקשר לאחותי לשכנע אותה שהתוכניות שלי פחות חשובות מהתקציב חתונה שלו.
לא התקשרתי לרוני באותו ערב. גם לא למחרת.
ביום שלישי נסעתי ליעלי. בלי להודיע. היא גרה בדירה קטנה בשכונת נווה זאב, בבניין ישן עם מעלית שתמיד מקולקלת. היא פתחה את הדלת מופתעת, עם מגבת על הראש.
"סבתא? הכול בסדר?"
"בואי נשב, מתוקה."
ישבנו שם, בדירה הקטנה, מול שולחן שהיה מלא בדוגמיות של הזמנות ותמונות של סידורי פרחים. יעלי הביטה בי במבט רציני.
"יעלי, אבא שלך סיפר לך שהוא ביקש ממני את המענק לחתונה?"
היא השפילה מבט.
"סבתא, אמרתי לו לא לעשות את זה."
"אבל הוא עשה."
"אני יודעת. אני מצטערת."
לקחתי לה את היד. היו לה אצבעות דקות וקרות — כמו שלי בגילה.
"מתוקה, אני אקנה לך מתנה יפה לחתונה. אבל הכסף הזה — זה השבוע שלי עם גילי. ואני צריכה אותו. לא כי אני לא אוהבת אותך. אלא כי אני בת שישים וחמש, וזה משהו שאני עושה פעם אחת בשנה, רק בשביל עצמי."
פניה של יעלי התרככו. "סבתא, סעי לאילת. החתונה תהיה יפה גם ככה. ובאמת — עמית ואני לא צריכים תזמורת של עשרה נגנים."
נסעתי חזרה באוטובוס 7, ישבתי מאחורה והסתכלתי על באר שבע בחושך. הרחובות המוארים, השוק הסגור, הסטודנטים שישבו על המדרגות. בתוך התיק, ההזמנה לחתונה — קרטון לבן עם אותיות מוזהבות — היתה מקופלת בין דפי פנקס הכתובות הישן שלי. הרגשתי את משקלה בין האצבעות, כמו אבן קטנה שמזכירה שמשהו טוב עומד לקרות, ושגם לי יש חלק בו — אבל לא במחיר של ויתור.
אבל רוני לא ויתר. בשבוע שלאחר מכן, ביום חמישי, הוא הופיע אצלי בדלת. בלי להודיע. בדיוק הכנתי שניצלים לשישי בערב. הוא נכנס, התיישב, פתח פנקס קטן.
"אמא, אני רוצה להראות לך משהו. יש לנו חוסר של שבעה עשר אלף שקל בתקציב. אם את יכולה לתת את המענק, אנחנו סוגרים הכול."
הנחתי את המלקחיים.
"רוני, הכסף הולך לאילת."
"אמא, נו. באמת. אילת זה דירה בחדרה של גילי. חתונה של יעלי זה פעם בחיים."
"אתה יודע למה לא נסעתי לשום מקום כל השנים?" שאלתי.
הוא שתק.
"כי תמיד מישהו היה צריך. קודם אבא שלך היה חולה. אחר כך היית צריך תואר. אחר כך יעלי הייתה צריכה גן פרטי. תמיד חיכיתי שיגיע הרגע שבו אני אוכל לעשות משהו קטן בשביל עצמי. והרגע הזה הגיע. ואתה קורא לזה שטויות."
רוני קם. נעמד ליד החלון והסתכל החוצה על החצר. הכלב של השכנים נבח. קומקום שרק בדירה אחרת. שתק הרבה זמן.
לא חיכיתי שידבר. הוצאתי מהארנק צ'ק בסך אלפיים שקל, הסכום שנתתי כל חודש לקרן החתונה, והנחתי על השולחן.
"קח. זאת התרומה שלי. לא המענק. המענק נוסע איתי לאילת. החדר שמור. גילי קנתה בגד ים חדש. מלון החוף הצפוני שלח לי הודעה שהכול בסדר ואפילו שידרגו לנו חדר."
רוני לקח את הצ'ק. הכניס לכיס. עמד שם עוד רגע, הסתכל עליי במבט שלא הכרתי, ואז יצא בלי להגיד מילה.
החתונה של יעלי הייתה יפה. גן אירועים מול הים, די ג'יי טוב, אוכל בשפע. באתי, רקדתי, החזקתי ליעלי את הזר כשהיא נכנסה לחופה. היא נראתה כמו מלכה.
רוני לא ניגש אליי כל הערב. אבל יעלי, באמצע הריקודים, לקחה אותי הצידה ואמרה בקול נמוך: "תודה, סבתא. על הכול."
באחת עשרה בלילה, אחרי שסיימנו לרקוד, נסעתי הביתה. נכנסתי למקלחת, שטפתי את הלק האדום מהציפורניים, ארזתי מזוודה קטנה. בקבוק מים, בגד ים חדש, כובע רחב שוליים.
למחרת בבוקר גילי חיכתה לי בתחנת האוטובוס בבאר שבע. עמדה עם תיק צד קטן ושקית בייגלה, מבט של שותפה לדרך.
"נו? איך עבר?" שאלה.
"עבר," אמרתי.
באוטובוס ישבנו מאחורה, שתינו תה קר, והיא סיפרה לי שהיא קראה על מסעדה חדשה באילת, שפתחו טאפס בר ליד המרינה. "אולי ננסה," אמרה.
הסתכלתי על הנגב עובר בחלון — ההרים החומים, המאגרים, עץ השיזף הבודד ליד שדה בוקר. הרגשתי איך משהו בי נרגע.
כשהגענו לאילת, החום היה כבד. שלושים ושמונה מעלות בצל. נכנסנו למלון, הפקידה קראה לנו מהדלפק ואמרה "גברת אורנה, חיכינו לכן." החדר היה מול הים, בדיוק אותו חדר כמו תמיד. מרפסת קטנה, שני כיסאות, וילון מתנפנף.
גילי פרסה את הדברים שלה על המיטה, הניחה את בקבוק המים המינרלים על השידה. ואז, לפני שפתחה את החלון, הוציאה מתיק הצד קיט גלוקומטר קטן. ישבה על קצה המיטה, ניקבה אצבע בטיפת דם, הכניסה את הסטיק למכשיר. חיכתה שנייה. "תשעים וארבע," אמרה והרימה אליי מבט. "מספיק בשביל קפה."
הנחתי את התיק שלי והסתכלתי עליה לרגע. "את בסדר?" שאלתי. היא הנידה בראשה, וקצה שפתיה התרומם מעט. "תמיד."
יצאנו למרפסת, התיישבנו. השקיעה צבעה את השמיים בכתום וורוד. גילי מזגה לעצמה תה, אני לקחתי נס. הים רשרש, המזגן המה ברכות.
"את יודעת מה, אורנה?" אמרה פתאום, וכרכה את שתי ידיה סביב הספל.
"מה?"
"בפעם הבאה שרוני יתקשר אליי, אני אגיד לו שאנחנו צריכות מענק נפרד. מענק נחת. ככה, בלי הסברים."
צחקתי. צחוק אמיתי, ראשון מזה חודשים. צחוק שבא מהבטן.
הים הלך והתכהה. גילי לגמה מהתה, הרגליים שלה נחות על ההדום הקטן. "שבוע שלם," אמרה. "בלי טלפונים, בלי חתונות, בלי תקציבים. רק אנחנו והים."
