יואב היה נוהג, אורלי ישבה לידו. חום יולי נמס על האספלט של כביש החוף. המזגן ברכב זמזם חלש, הרדיו דיווח על פקק בצומת נתניה.
— תקשיבי, חשבתי על משהו, — יואב הוריד את הווליום. — הדירה של ההורים שלך בבאר שבע. זאת שקיבלת בירושה. צריך למכור אותה.
אורלי הפנתה את ראשה מהחלון. — למה?
— מיכל צריכה רכב. — יואב דיבר כאילו מדובר במשהו מובן מאליו. — הילדים שלה גדלו, אי אפשר להסיע אותם באוטובוסים לכל חוג. הדירה הזאת בכלל ריקה. עומדת כמו אבן על הלב.
— שמיכל תקח הלוואה, — אמרה אורלי.
יואב תפס את ההגה חזק יותר. — היא אחותי.
— אני יודעת מי זאת מיכל. השאלה היא מה הקשר לדירה שלי.
יואב החנה ליד הבית בקריית אונו, כיבה מנוע. — הקשר הוא משפחה, אורלי. אני כבר הבטחתי לה.
אורלי יצאה מהרכב וטרקה את הדלת. דירת שני החדרים ברחוב הלימון לא הייתה יוקרתית, אבל היא הייתה שלה. אמא שלה גרה שם עשרים ושלוש שנים. על הקיר עדיין הייתה תלויה תמונת החתונה של ההורים, מסגרת עץ פשוטה עם זכוכית סדוקה קלות מ-91', כשהעיראקים ירו על רמת גן.
יואב נכנס אחריה למטבח. — את שותקת. מה יש לחשוב?
— חשבתי כבר, — אורלי הדליקה את הקומקום. — לא מוכרת.
— את לא מבינה, מיכל מצאה רכב ביד שנייה. סוזוקי קרוסאובר, שנת 2022. בעלים פרטי מפתח תקווה. אם נשלם תוך שבוע, הוא מוריד עשרת אלפים שקל.
— אז תשלם.
יואב הוציא כוס מהארון, שם אותה על השיש בבת אחת. — ממה? אנחנו משפחה, אורלי. אבא שלי תמיד אמר שמשפחה עוזרת אחד לשני.
— נכון. — אורלי מזגה מים רותחים לספל שלה. — אז תמכור את הרכב שלך. הסובארו שלך שווה לפחות מאה ועשרים. תביא למיכל חצי, ויישאר לך לאוטובוס.
יואב קפא. — הרכב שלי?!
— כן. רכוש משותף, לא? קנינו אותו לפני שלוש שנים מהכסף המשותף. מיכל צריכה יותר. אתה תסתדר עם אופניים חשמליים.
— זה שונה לגמרי! — הקול של יואב עלה. — אני נוסע לעבודה כל יום לפתח תקווה! אני צריך רכב!
אורלי לגמה מהקפה. — אז שיהיה לך רכב. אבל אל תמכור את הדירה של אמא שלי.
הטלפון של יואב זמזם על השיש. על המסך הופיע השם "מיכל". יואב הסתכל, לא ענה. הטלפון נדם, ומיד התחיל לצלצל שוב.
— תענה, — אמרה אורלי. — תגיד לה שהעסק בוטל.
יואב לקח את הטלפון ויצא למרפסת. אורלי שמעה אותו ממלמל, מסביר, מרגיע. היא הכירה את הטון הזה. שמונה שנים היא שמעה את הטון הזה. בכל פעם שאמא שלו, שולה, הייתה צריכה שיפוץ במרפסת או שמיכל הייתה צריכה הלוואה — יואב היה מבטיח קודם, מודיע לאורלי אחר כך.
הוא חזר למטבח, מצחו מבריק מזיעה למרות המזגן.
— מיכל לחוצה, — אמר. — המוכר מפתח תקווה מחכה לתשובה עד מחר.
— אז שתלך לעבוד במשרה מלאה, — אמרה אורלי. — לא בחצי משרה במספרה.
— היא צריכה להיות עם הילדים!
— הילדים בני עשר ואחת עשרה. הם מסתדרים לבד בצהרון. — אורלי קמה, שמה את הספל בכיור. — יואב, הדירה לא למכירה. נקודה.
למחרת אורלי חזרה מהעבודה במשרד בתל אביב, הרכבת התאחרה בארבעים דקות. כשפתחה את הדלת, שמעה קולות מהסלון. יואב ישב על הספה, ולידו — מיכל ושולה.
שולה ישבה בכורסה של אורלי, אותה כורסה שאורלי קנתה בכספה לפני החתונה. מיכל קיפלה בד מגבונים בידיה, השפתיים שלה יבשות וסדוקות.
— בואי, חמודה, — אמרה שולה. — תשבי. יש לנו מה לדבר.
אורלי לא התיישבה. היא עמדה בפתח הסלון, הישענה על המשקוף. — אני שומעת.
מיכל התחילה מיד, דיברה מהר, כמעט בלי לעצור לנשום. — אורלי, אני מתחננת. הילדים שלי צריכים הסעות לחוגים. לפסנתר, לג'ודו. באוטובוסים זה סיוט, הם חולים כל חורף. תאמיני לי, אני קמה כל בוקר ומחשבת מה יותר גרוע — לשלם על תרופות או לקחת הלוואה למונית. גם ככה יש לי חובות מהטיפולים של עומר, את לא יודעת מה זה לראות ילד עם אסתמה מחכה בתחנה בגשם. הדירה בבאר שבע בכלל ריקה!
— ריקה? — אורלי הרימה גבה. — יש שם שוכרים. סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון. הם משלמים כל חודש.
שתיקה קטנה. מיכל עצרה, אצבעותיה לופתות את בד המגבונים. יואב בהה ברצפה.
שולה התערבה. — אורלי, חמודה, יש לך שתי דירות. אחת בבאר שבע ואחת פה. זה לא יפה. תתחלקי. גם אני עבדתי כל החיים שלי בניקיון משרדים בבית חולים, גידלתי אותם לבד, ואף אחד לא נתן לי ירושה. אבל נתתי להם כל מה שיכולתי.
— זאת לא דירה שלי, — אמרה אורלי. — אני ויואב קנינו אותה בתוכנית מחיר למשתכן. שילמנו משכנתא ביחד. הדירה בבאר שבע זאת ירושה של אמא שלי. זה שונה.
יואב הזדקף על הספה. — השקעתי שם! לפני חמש שנים תיקנתי את הדוד שמש! צבעתי את המטבח!
— צבעת קיר אחד. דוד שמש תיקנת פעם אחת. — אורלי לא הרימה קול. — באותה שנה לקחנו הלוואה לקנות לאמא שלך מזגן מיני מרכזי. מאיפה הכסף? מהחשבון המשותף.
— זה משפחה! — יואב כמעט צעק. — אמא שלי הייתה צריכה!
אורלי הורידה את הסנטר קלות. — אז ככה, משפחה. מצוין. — היא פנתה למיכל. — תקשיבי טוב, מיכל. יש לי רעיון יותר טוב.
שולה ומיכל החליפו מבטים.
— אמא של יואב צריכה עזרה? — אורלי הרחיבה את הידיים לצדדים. — אז בואי נעזור לה עם מה שבאמת אפשר. לרכב של יואב יש שוק. סובארו 2021, שמור, יד ראשונה. נמכור אותו, נקנה לך רכב יותר צנוע. ואולי משהו יישאר לשיפוץ של המרפסת אצל שולה.
מיכל מצמצה. — הרכב של יואב? למה שתרצה למכור אותו?
— למה לא? הוא מנוע מהלך. יואב יכול לנסוע באופניים. הבריאות חשובה.
יואב קם על רגליו והטיח את הטלפון על שולחן הקפה. — תפסיקי! את יודעת בדיוק שזה לא אותו דבר, שמיכל צריכה רכב עכשיו, שהילדים מחכים כל יום שעה בצהרון! אני לא אתן לך להפוך אותי לאבא הרע.
— למה? — אורלי חייכה. — מה ההבדל? הדירה של אמא שלי — זה "משפחה". הרכב שלך — זה "משהו אחר"? איפה הגבול בדיוק? תסביר לי, אני מנסה להבין.
הסלון שתק. שולה סידרה את הצעיף על כתפיה, פיה נפתח מעט כאילו רצתה לומר משהו, אבל נסגר. מיכל הפסיקה לקפל מגבונים. יואב עמד באמצע החדר, ידיו קפוצות, הפה פעור מעט, מחפש מילים.
אף מילה לא באה.
— יופי, — אמרה אורלי. — אז סיכמנו. הדירה בבאר שבע נשארת אצלי. הרכב נשאר אצל יואב. ומיכל — מיכל תתחיל לעבוד כמו כולם.
מיכל לקחה את התיק. — אמא, בואי, נוסעות. — היא לא הסתכלה על יואב. אפילו לא נפרדה.
שולה קמה בכבדות. בפתח הדלת עצרה. — אורלי, פעם היית יותר נדיבה.
— הייתי, — אמרה אורלי. — ואז הבנתי שנדיבות שלי זה כיס עמוק למשפחה שלך. לילה טוב, שולה.
הדלת נסגרה. יואב נשאר לעמוד. כתפיו שמוטות.
— טוב. גמרנו, — הוא אמר, כאילו סיכם לעצמו.
— לא, — אורלי הסתובבה, — גמרנו כשתפסיק להבטיח את מה שלא שלך.
הוא לא ענה. הלך לחדר השינה, סגר את הדלת.
שלושה שבועות אחר כך, יואב עדיין הסתובב בבית. מיכל לא התקשרה. שולה שלחה הודעות רק אליו, וגם זה לעיתים רחוקות. הדירה בבאר שבע המשיכה להשכיר. הסכום נכנס כל חודש.
ביום שישי אחד, אורלי ישבה במרפסת. הקפה היה קרוב מדי לשמש, אבל היא לא זזה. ליד הספל הניחה צנצנת ריבת משמשים שקנתה בשוק ברמלה. מתחת לבניין, ילדה קטנה למדה לרכוב על אופניים, אבא שלה רץ מאחוריה.
יואב יצא למרפסת. עמד לידה, נשען על המעקה. לא דיברו.
אחרי דקה הוא חזר פנימה. אורלי שמעה אותו פותח את הברז במטבח, שותה מים. אחר כך מניח את הכוס בכיור, בלי מילה.
היא פתחה את צנצנת הריבה, טבלה כפית, מרחה על פרוסת לחם יבש. למטה, הילדה נפלה מהאופניים. האבא עצר, התכופף, אבל הילדה כבר קמה לבד.
