בתוספת

המכתב היה מקופל לארבעה, צפוף בתוך מעטפה לבנה פשוטה שמישהו השאיר בתיבת הדואר בלי בול, בלי חותמת דואר, רק השם שלה כתוב בעט כדורי כחול. הדבר היחיד שהפריע לשקט של יום שישי בצהריים בקריית אונו.

ליאת פתחה אותו בעמידה, נעלי הספורט עדיין על הרגליים אחרי שחזרה מהריצה. הזיעה התקררה לה על הגב בזמן שקראה.

*"לליאת.*

*אני לא מתכוונת להלבין שוב את אותם ויכוחים. שנינו יודעות שאת אישה חכמה, אז אני אדבר איתך בגובה העיניים.*

*יואב הוא הבן שלי. הילד היחיד שיש לי. אני לא מצפה ממך להבין מה זה אומר, יש לך ילדים משלך, אבל תנסי. כל מה שרציתי בשבילו מאז שאבא שלו נפטר זה שהוא יהיה מאושר. ישר. בלי עומס מיותר. וכשהוא סיפר לי שהוא התאהב באישה שהיא מבוגרת ממנו בשש שנים, גרושה עם שני ילדים, הלב שלי שקע. אני לא אשקר לך.*

*את באת עם סיפור חיים. היסטוריה. אני לא שופטת אותך על זה, כל אחד והדרך שלו. אבל יואב שלי – הוא רק בן עשרים ותשע. יש לו סטארט-אפ, יש לו חלומות, יש לו את כל החיים לפניו. והוא לקח על עצמו אחריות שמעולם לא ביקש. תגידי לי בכנות, ליאת, היית מאחלת דבר כזה לבן שלך?*

*אני לא מבקשת ממך לוותר. אני מבקשת ממך לחשוב. להסתכל על הדברים בפרספקטיבה. אולי, אם באמת אכפת לך ממנו, תתני לו הזדמנות לבחור אחרת.*

*בברכה, נורית"*

הדבר הראשון שליאת הרגישה היה קור. לא קור של מזגן, אלא משהו עמוק, פנימי, כמו טיוטה שעוברת דרך דלת לא אטומה. היא קראה את המכתב שוב. ועוד פעם. כל שורה הייתה כמו מכת פטיש קטנה, מדודה, מדויקת.

"העומס המיותר" היו הילדים שלה.

אמיר ונועה.

—

המכתב הגיע ארבעה חודשים אחרי שליאת והילדים עברו לגור עם יואב. יואב, הבחור השקט עם המשקפיים העבים ועם ארשת ביישנית, שמפתח אפליקציה לניהול תקציב משפחתי ועובד מהבית. יואב, שפגש אותה לפני שנתיים בפארק הלאומי ברמת גן, כשנועה בת הארבע נפלה מהנדנדה, והוא היה הראשון להגיע אליה, להרים, לשאול "איפה כואב לך, מתוקה?" לפני שליאת עצמה הספיקה להגיע.

הם הכירו בפארק. הוא הביא לה קפה. היא סיפרה לו שהיא אמא לשניים, גרושה טרייה, מורה לאנגלית בתיכון "בליך" ברמת גן. שלושה חודשים אחר כך הוא כבר הכין פנקייק לאמיר ונועה בשבת בבוקר. שישה חודשים והיא ידעה שהיא אוהבת אותו.

"אני רוצה שתעברו לגור איתי," הוא אמר יום אחד. "הבית בקריית אונו גדול. חצי ממנו עומד ריק מאז שאמא שלי עברה דירה."

ואז היא שאלה על אמא שלו.

"נורית? היא תפרגן," אמר יואב. "היא תמיד רציתי שאתחתן. היא תשמח שיש לי מישהי."

יואב לא שיקר. נורית באמת תמיד רצתה שהוא יתחתן. הוא פשוט לא הבין איזו תמונה יש לאמא שלו בראש כשהיא חושבת על הכלה העתידית.

התמונה הזו לא כללה ילדים של מישהו אחר.

—

הבית בקריית אונו היה באמת מקסים. בית פרטי קטן ברחוב שקט, עם עץ לימון בחצר האחורית וחדר שטוף שמש שהפך לחדר של נועה. אמיר קיבל את החדר עם החלון לרחוב, כי הוא אהב לשבת ולראות את השכנים מטיילים עם הכלבים. יואב פינה להם מגירות, סידר להם שולחנות כתיבה, תלה להם תמונות על הקיר.

"אתם בבית," הוא אמר לילדים ביום המעבר, וקולו היה כל כך חם וכנה שליאת כמעט בכתה.

אבל שלושה ימים אחר כך הגיעה נורית לביקור.

היא הגיעה עם סיר מרק עוף ועם הבעה מנומסת, אלגנטית בשמלת פשתן בגוון חול, שיער אסוף בלחמנייה נמוכה, שרשרת כסף עדינה על הצוואר. אישה בת שישים ושתיים, אלמנתו של טייס חיל האוויר לשעבר, בעצמה יועצת ארגונית במשרד ממשלתי בתל אביב. כל מילה שלה נשמעה מנוסחת. כל תנועה נראתה מחושבת.

"אז אלו הילדים," אמרה נורית והתבוננה באמיר ונועה שישבו בסלון וראו טלוויזיה. "מתוקים. באמת."

המילה "באמת" הגיעה אחרי הפסקה של שבריר שנייה. מאוחר יותר, ליאת הבינה שזו הייתה ההתחלה.

נורית לא אמרה שום דבר גס. היא לא הרימה קול. היא פשוט התחילה להגיע. יותר מדי פעמים. יותר מדי קרוב.

היא הייתה קופצת "במקרה שהייתה באזור". מביאה עוגת גבינה שהיא "אפתה בטעות יותר מדי". יושבת בסלון, שותה תה נענע, צופה בליאת ובילדים כמו צופה במוצגים במוזיאון.

"את לא מרגישה שאמיר צריך מסגרת יותר ספורטיבית?" שאלה פעם. "יואב היה בחוג קרב מגע מגיל שש. זה מחנך למשמעת."

"יואב גדל בדור אחר, נורית," ענתה ליאת בנימוס.

"נכון. אני פשוט חושבת שילדים צריכים דמות גברית יציבה. במיוחד ילדים שהאבא שלהם…"

היא לא סיימה את המשפט. לא הייתה צריכה.

ליאת הרחיקה לכת. למדה להשיב בקצרה בחודשים הראשונים. להשיב ולבלוע. להשיב ולחכות שיואב יחזור מהעבודה, עייף ומרוכז בקוד ובדד-ליינים, וליפול לו על הכתף במיטה בלילה.

"אמא שלי באמת מנסה," אמר יואב. "היא פשוט צריכה זמן להתרגל."

"כמה זמן?" שאלה ליאת.

"לא יודע. קצת?"

"ומה עם הילדים שלי, יואב? גם הם צריכים זמן להתרגל? גם להם מותר להרגיש לא רצויים?"

יואב החוויר. "מה זאת אומרת לא רצויים? אמא שלי אף פעם לא אמרה דבר כזה."

"היא לא צריכה להגיד. אמיר בן שתים עשרה, יואב. הוא מבין יותר טוב ממך."

—

הקיץ עבר בעצבים חשופים. החופש הגדול היה קשה במיוחד. הילדים היו בבית כל היום, ונורית, כך התברר, הייתה בחופשה מהמשרד.

"אני אקח את נועה לבריכה," הייתה מודיעה. "יש לי מנוי לקאנטרי בפתח תקווה."

ליאת ניסתה להתנגד, אבל יואב התערב. "זה טוב לנועה, היא אוהבת מים. ותני לאמא שלי להיות סבתא."

"היא לא סבתא של הילדים שלי," אמרה ליאת בקול שטוח. "היא אמא שלך. יש הבדל."

אבל לנועה לא היה אכפת מסמנטיקה. היא אהבה את נורית. נהנתה מהמתנות, מהבריכה, מהגלידות. היא הגיעה הביתה עם צמות מסודרות ועם צמיד חדש על היד.

"סבתא נורית הכי נחמדה," אמרה פעם בארוחת ערב.

אמיר לא אמר כלום. אמיר לא אהב את נורית. הוא לא יכול היה להסביר למה, אבל ככל שחלף הזמן הפסיק לצאת מהחדר כשהיא הגיעה. הפסיק לענות כשהיא שאלה שאלות. הפסיק לקחת את המתנות שהיא הביאה לו – ספרים על מנהיגות צעירה, משחקי חשיבה, "דברים שיעזרו לך להתפתח".

"למה אתה לא מדבר עם סבתא נורית?" שאלה ליאת פעם.

"היא לא סבתא שלי. ויש לה משהו במבט. כמו חתולה."

"אמיר…"

"אני רציני, אמא. היא מסתכלת עלינו כמו על בעיה שהיא צריכה לפתור."

ודווקא אמיר היה זה שחשף את מה שליאת ניסתה להכחיש במשך חודשים. את מהות הביקורים, את טיב ההתעניינות, את הסיבה האמיתית לכך שנורית מעולם לא הפסיקה לבוא.

זה קרה בוקר אחד, כשיואב היה בפגישה בתל אביב. נורית הגיעה "בקפיצה", התיישבה על כסא הבר במטבח והעבירה לאמיר קופסה קטנה.

"מה זה?" שאל אמיר.

"משהו קטן. ראה את זה כמתנת סוף חופש."

אמיר פתח את הקופסה. בפנים היה שעון יד אלגנטי, עם רצועת עור ופני שעון כסופים.

"זה שעון של מבוגרים," אמר אמיר.

"נכון," אמרה נורית, ושפתיה התעקלו. "אתה כבר גדול, אמיר. בן שתים עשרה. עוד מעט בר מצווה. אתה מתחיל להיות גבר."

ליאת הביטה במתנה. השעון היה יקר. יקר מדי.

"אני רוצה שתזכור משהו," אמרה נורית בקול רך, כמעט אוהב. "אני לא יודעת מה אמא שלך סיפרה לך על… העזיבה של אבא. אבל החיים מלמדים אותנו דבר אחד. אתה האח הבכור. אתה צריך להיות חזק. עצמאי. שלא תצטרך להיות תלוי באף אחד. לא ביואב, לא באף גבר אחר שאמא שלך מכניסה הביתה. בסדר?"

היא אמרה "מכניסה" כאילו דיברה על רהיט.

אמיר הביט בליאת. ליאת הביטה בנורית.

"נורית," אמרה ליאת. הקול שלה היה שטוח. "אפשר לדבר איתך במטבח? עכשיו."

הן נכנסו למטבח. ליאת סגרה את הדלת.

"תקשיבי לי טוב," אמרה ליאת. "את לא מדברת ככה לילד שלי. לעולם. את לא מכניסה לו רעיונות לראש. את לא מחנכת אותו על פי ערכים שלך. הוא לא שלך."

נורית סרקה אותה לרגע, שפתיים דקות, מבט קר.

"אני רק רציתי לעזור. מישהו צריך לתת לילד הנחיה."

"יש לו אמא. הוא לא צריך הנחיה ממך."

"אמא," אמרה נורית בקצב שקול, "שהכניסה אותו לחיים עם גבר צעיר ממנה, בלי לחשוב על ההשלכות. את חושבת שאמיר לא מבין? הוא רואה איך יואב מתאמץ. איך הוא מנסה להיות אבא לתחליף. יואב שלי לא אבא, ליאת. הוא בסך הכל בחור שבוי באשליה."

"צאי לי מהבית."

"מה?"

"צאי מהבית שלי. עכשיו."

נורית הזדקפה. לא הייתה רגילה שמדברים אליה ככה. "זה הבית של הבן שלי."

"זה הבית של המשפחה שלי. שלי ושל יואב. לא שלך. צאי."

נורית לקחה את התיק, הסתובבה ויצאה בלי מילה.

אבל ליאת ידעה שזה לא נגמר.

—

זה היה בלתי נמנע. כמו רעם שמגיע אחרי ברק. שלושה ימים אחרי העימות, יואב חזר מהעבודה עם פנים אפורות.

"אמא שלי סיפרה לי מה קרה."

"מה היא סיפרה?"

"שהוצאת אותה מהבית. שהשפלת אותה מול הילדים. שהיא רק ניסתה לתת מתנה לאמיר."

"היא אמרה לו שהוא צריך להיות עצמאי. שלא יסמוך עלייך. רמזה שאני מכניסה גברים הביתה."

"היא אף פעם לא הייתה אומרת דבר כזה."

ליאת הרחיבה את שפתיה, אבל זו לא הייתה הבעה של נועם. "יואב, אתה שומע את עצמך? אתה מאמין לי או לה?"

יואב התיישב. הוריד משקפיים. שפשף את המצח.

"אני לא יודע יותר."

"אתה לא יודע יותר?" היא הרגישה את הגרון שלה נסגר. "אני חיה איתך. אני מגדלת את הילדים שלי איתך. ואתה לא יודע למי להאמין?"

"כי קשה לי, ליאת! אמא שלי… היא לבד. מאז שאבא שלי מת, אין לה אף אחד. ואת רוצה שאני אפנה לה עורף?"

"אני רוצה שתהיה גבר. שתעמוד לצידי. שתגן עליי. כמו שבעל אמור לעשות."

"אני מנסה."

"אבל אתה לא מצליח."

מילים. כל כך הרבה מילים, וככל שהתרבו, כך שני הצדדים התרחקו. באותו לילה ישנו במיטה אחת, אבל גב אל גב.

באמצע הלילה ליאת קמה. הלכה למטבח, שתתה מים, השעינה מצח על החלון הקר. רחוב ריק. עץ הלימון בחצר, שחור בצללית מול פנס הרחוב.

איך הגעתי לכאן, שאלה את עצמה. בת שלושים וחמש, גרושה. מאחוריי שש שנים של נישואים שהתפוררו ובגידה אחת, שלו, שהחריבה הכל. מעבר דירה מראש העין לרמת גן, לבד עם שני ילדים. עבודה בתיכון "בליך", משכורת ממוצעת, טיפולי שיניים, קייטנות קיץ, כל הג'אגלינג הזה שאמהות יחידניות מכירות.

ויואב? הוא היה כמו הפוגה. רגע של חסד. איש צעיר, חכם, עם לב כל כך רחב שהוא הסכים לאהוב לא רק אותה אלא גם את הילדים. היא חשבה שהיא מצאה מחדש משהו שאיבדה.

אבל המציאות טפחה על פניה. היא לא מצאה מחדש כלום. היא פשוט החליפה סוג אחד של מלחמה באחר.

—

ההזמנה לחתונה עדיין הייתה תקועה במגירה, לא ממומשת.

הם לא קבעו תאריך. כל פעם שהנושא עלה, יואב השתהה. "בואי נחכה שהעניינים יירגעו," הוא אמר. "שאמא שלי תבוא למסיבת אירוסין, ואז נראה."

מסיבת האירוסין. היא נקבעה לאולם אירועים קטן ליד הפארק בפתח תקווה, "גן האירועים הפרדס", מקום צנוע עם עצי הדר ופרגולה לבנה. נורית התעקשה לעזור בארגון, וכדי לשמור על השקט, יואב וליאת הסכימו שתהיה מעורבת.

היא בחרה את המנות. את סידורי הפרחים. את המפיות. כל החלטה הייתה הזדמנות להעביר מסר.

"ורדים, לא חרציות," אמרה נורית לליאת. "חרציות זה ללוויות. אנחנו רוצים להרגיש חגיגה."

בלילה שלפני האירוע ליאת בקושי ישנה. היא הביטה ביואב שישן לידה, פניו רגועים, שפתיו פסוקות קלות, והיא חשבה לעצמה שזה אולי הרגע הכי קרוב שהיא תהיה אי פעם למישהו. ושגם זה הולך להילקח ממנה.

האולם היה מואר באור חמים. המוזמנים – שלושים איש, משפחות וחברים קרובים – ישבו סביב שולחנות עגולים. נועה לבשה שמלת תכלת, אמיר לבש חולצה לבנה, ליאת בחרה שמלת קטיפה ירוקה שהרגישה כמו שריון.

נורית התיישבה בראש השולחן המרכזי, כמו מלכה האם. יואב ישב לידה, ליאת ממול.

הערב התחיל בטוב. צחוקים, סיפורים, צלחות קטנות של פוקצ'ות עם לאבנה וסלט שוק. אבל ליאת שמה לב שנורית לא אוכלת. היא ישבה זקופה, מסרקת את הקהל במבט, מחכה לרגע שלה.

הרגע הגיע.

היא נקשה בסכין על הכוס והתרוממה. האולם השתתק.

"ערב טוב לכולם," פתחה נורית בקול צלול. "אני רוצה לברך את הבן שלי, יואב, ואת ליאת, הערב. זה רגע מרגש. כל אמא חולמת שהילד שלה יתחתן. ועכשיו, כשהרגע הגיע…"

היא עצרה. לקחה לגימה של מים.

"יואב שלי," היא פנתה אליו. "אתה יודע שאני אוהבת אותך. אתה גם יודע שהייתי רוצה שתהיה לך חתונה קלה. בלי דרמות. אבל המציאות, כמו שאנחנו יודעים, קצת יותר מורכבת."

היא השהתה, והאולם צחק איתה, עדיין לא מבין לאן זה הולך.

"ליאת היא אישה נפלאה, אני בטוחה. יואב בחר בה, ואני מכבדת את הבחירה הזאת. מה שכן," והקול שלה התרכך, "אני חייבת להיות כנה. כשהבן שלי אמר לי שהוא רוצה להתחתן עם אישה גרושה, עם שני ילדים קטנים… הייתי מודאגת. לא בגלל שיש משהו רע בליאת. בגלל שידעתי מה מוטל על הכתפיים של יואב."

היא הסתובבה לכיוון ליאת.

"אני יודעת שהיו לנו חילוקי דעות. אבל אני רוצה שתדעי, ליאת, שאני מעריכה אותך על האומץ. לא כל אישה הייתה לוקחת גבר צעיר, מבטיח, ומעמיסה עליו אחריות כל כך כבדה. אבל את האמנת בו. אני מקווה, מכל הלב, שהוא לא יתחרט. ושיום אחד, כשתהיי לך הזדמנות לחשוב על הכל, תדעי להעריך את ההקרבה."

שתיקה. לא שתיקה רגילה. דממה מוחלטת.

סכין נפלה על הרצפה מאיפשהו. מישהי השתעלה.

ליאת ישבה קפואה. ידה האחת אחזה במזלג. היד השנייה הייתה מתחת לשולחן, מונחת על הברך של אמיר. היא הרגישה את השרירים של הרגל שלו מתקשים.

הקרבה. העמסה. שילמד להעריך.

יואב הביט בנורית. פניו קפאו בהלם. הוא ניסה להגיד משהו, אבל שום צליל לא יצא.

"אז בואו נרים כוסית," סיימה נורית, מרימה את הכוס שלה. "לחיים. ליואב, לליאת, ולמשפחה החדשה והמורכבת שלהם. שיהיה להם כוח."

"לחיים," מישהו מלמל. רוב האנשים הרימו כוסות, אבל בהססנות, כמו מתוך חובה.

ליאת קמה.

כל הראשים הסתובבו אליה.

היא לקחה נשימה. "אני רוצה להודות לך, נורית, על הברכה. אני יודעת שזה לא היה קל לך."

נורית זקפה את גבה, בטוחה בניצחון.

"אני רק רוצה להוסיף דבר אחד," אמרה ליאת, קולה יציב למרות הרעידות הפנימיות. "הילדים שלי, אמיר ונועה, הם לא מטען. הם לא עומס. הם לא הקרבה. הם הלב שלי. ומי שחושב שהם 'הקרבה' שיואב עושה – מי שלא רואה איזה אושר הם מביאים לחיים שלנו – אני מרחמת עליו. לא עליי. עליו."

היא הפנתה מבט ליואב. "אני הולכת לשירותים."

היא יצאה מהאולם. הלכה במסדרון, נעלי העקב שלה מקישות על הרצפה. רק כשהייתה בתוך תא השירותים, מאחורי דלת נעולה, היא אפשרה לעצמה לרעוד.

—

הם לא התחתנו באותו הקיץ.

שבועיים אחרי האירוסין הכושלים, יואב ישב על הספה בסלון והביט בקיר. נורית הפסיקה לבוא. הפסיקה להתקשר. ההשפלה הפומבית, כך התברר, הייתה הדרך של נורית לקחת שליטה חזרה. וכשזה לא עבד, פשוט נעלמה.

"היא לא תחזור," אמר יואב.

"אתה בטוח?"

"כן."

הוא הרים אליה מבט. "אני איכזבתי אותך."

"יואב…"

"לא, תקשיבי. כל החיים שלי הייתי הבן של נורית. קודם כל הבן של אמא. אחרי זה יואב. אף פעם לא באמת הייתי עצמאי. גם כשפתחתי סטארט-אפ, גם כשלקחתי משכנתא – היא תמיד הייתה שם, ברקע, מתפעלת, מכוונת. וכשאת באת, היית היחידה שראתה אותי כמו שאני. בלי המניפולציות שלה."

הוא עצר.

"אני בחרתי בך. אבל לקח לי המון זמן להבין מה זה אומר לבחור. לבחור באמת. מול אמא שלי. מול הפחד הכי גדול שלי."

"שתהיה לבד?"

"שאני לא אהיה הבן שהיא רוצה."

ליאת התיישבה לידו. לקחה את היד שלו. "אני לא צריכה שתהיה מישהו אחר. תפסיק לנסות להיות מישהו אחר."

"אז מה את צריכה?"

היא הרפתה לרגע. "שתהיה אתה. בלי פחד."

הם חיו ככה, בלי חתונה. בלי טבעות. שנה עברה. שנה של שקט. יואב התחיל טיפול. ליאת התחילה לקום בבוקר בתחושה חדשה – לא דריכות, אלא משהו שדומה להקלה.

בוקר אחד, בערב שבת, צפצף הנייד של יואב. על המסך הופיע שם אחד: נורית. "שבת שלום, יואב. מקווה שאתה בסדר." בלי תוספות, בלי עקיצה. הוא הראה את ההודעה לליאת. היא קראה, והושיטה לו את הטלפון בחזרה בלי לומר מילה. אבל משהו בקצות אצבעותיה השתחרר.

אמיר חגג בר מצווה. נורית לא הוזמנה. יואב כתב לה מכתב ארוך, שאותו מעולם לא שלח, אבל שמר במגירה.

נועה שאלה פעם: "אמא, למה סבתא נורית לא באה יותר?"

"כי לפעמים," אמרה ליאת, "גם למבוגרים יש דברים לעשות. לבד."

—

חודשים אחרי הבר מצווה, נורית ישבה לבד בבית קפה ליד כיכר העצמאות בפתח תקווה. קפה הפוך התקרר מולה. אישה בת שישים ושלוש, בשמלת פשתן, לבד.

היא לא באה להתנצל. אולי אף פעם לא תתנצל. אבל היא קבעה פגישה עם יואב. לא עם ליאת. איתו. אחת לשבועיים. בבית קפה ניטרלי. בלי ילדים. בלי כלות.

היא התחילה לשאול שאלות. "איך אתה באמת?"

"אני מאושר, אמא."

"באמת?"

"כן."

הוא לא פירט יותר. לא חייב.

בינתיים, בקריית אונו, ליאת השקתה את עץ הלימון בחצר. נועה רכבה על אופניים על המדרכה. אמיר קרא ספר במרפסת. יואב יצא מהבית, ניגש אליה מאחורה, כרך זרועות סביב המותניים שלה.

"אמא שלי שואלת אם אפשר לבוא לארוחת ערב."

ליאת קפאה לרגע. "מה אמרת לה?"

"שאני אשאל אותך."

היא הסתובבה, נשמה. "ומה אתה חושב?"

"אני חושב שמגיע לנו לנסות. אבל הפעם, זה יהיה בתנאים שלנו."

היא גלגלה את הצינור באצבעות. "תנאים שלנו."

"שלנו."

הם לא מיהרו לעשות כלום. אבל בערב שישי אחד, הם ערכו שולחן. שש צלחות. אוכל ביתי.

נורית הגיעה עם סיר מרק. עם אותו מבט מאופק. אותה אישה, אבל קצת יותר שקטה.

אף אחד לא דיבר על העבר. אף אחד לא הזכיר את האירוסין. אבל כשליאת הגישה לנורית את קערת הסלט, אמיר קם פתאום, לקח את הקערה מידי אמו והושיט אותה לנורית.

היא לקחה את הקערה, פתחה את הפה, עצרה. לרגע נדמה היה שהיא עומדת לומר על החומץ, על החסה, משהו. אבל הפה נסגר.

"תודה, מותק," אמרה. בלי חישוב. בלי משנה סדורה.

ליאת ראתה את אצבעותיו של אמיר נרגעות על השולחן. היא לא הוסיפה מילה.

באותו לילה, אחרי שנורית נסעה והבית חזר לשגרה, ניגשה ליאת למגירה שממנה לא שלפה דבר חודשים. הוציאה את המכתב הישן, זה שהיה מקופל לארבעה. קרעה אותו פעם אחת, שתיים, ארבע. פיסות הנייר נשרו לפח. היא דחפה את הפח פנימה ברגל, ונעלה את המגירה.