הטעם המר של הנקמה

האור במטבח הלם בעיניו של רונן כמו פנס חקירה. הוא פתח את המקרר, בחן את המדפים הריקים למחצה וטרק את הדלת במפץ שגרם לכל הבית לרעוד.

"אפילו לא יוגורט אחד נשאר," הוא הכריז בטון מאשים. "ככה את מקבלת אותי אחרי יום עבודה?"

ליאת אפילו לא הרימה את ראשה מהלפטופ. היא ישבה בסלון, מוקפת בהררי מסמכים, וכתפיה היו שמוטות מעייפות. "יש שניצלים בתנור. ועוד חמש דקות יהיה מוכן," אמרה בשקט.

"שניצלים?!" רונן צחק צחוק קצר ומלא בוז. "אמא שלי צדקה מההתחלה. אין לך שמץ של מושג איך מטפלים בגבר."

ליאת סגרה את המחשב באיטיות. האצבעות שלה רעדו קלות. "מה הקשר לאמא שלך?"

"היא אמרה שאישה שבאמת אוהבת דואגת לארוחה חמה, לדבר האמיתי, לא לשאריות קפואות מחוממות. תמיד חיכתה לי קדרה של אוכל אמיתי."

"אז חזרת מביקור אצל אמא שלך בבאר שבע," אמרה ליאת בנימה עניינית, מנסה להרגיע את הדופק. "זה מסביר את מצב הרוח."

"חזרתי מביקור אצל אמא שלי, כן. והיא בת שבעים ושתיים, גרה לבד, ועדיין מבשלת כמו שצריך. לא כמוך. את מביאה הביתה עשרים אלף שקל בחודש ואפילו ארוחה נורמלית לקנות לא מסוגלת."

ליאת קמה. התנועה הייתה חדה, כמעט צבאית. "עשרים אלף שקל בחודש שלי משלמים את המשכנתא על הדירה הזאת בפלורנטין, את הצהרון של נוגה, את החשמל ואת המים. המעט שנשאר הולך לאוכל. מה עם העשרים אלף שלך, רונן? איפה הם? אה, נכון. את כל המשכורת אתה מעביר לגיטה."

"אל תקראי לאמא שלי בשמה הפרטי!" רונן הלך ונהיה סמוק. "היא צריכה עזרה!"

"למה? הרווקה המסכנה בסך הכול קנתה דירה חדשה במרכז תל אביב. איך היא מסתדרת בלי המזגן המרכזי?"

"את פשוט מקנאה," ירק רונן. "את לא מבינה מה זאת משפחה. מיכל מתגרשת, הילדים צריכים טיפול, ואני עוזר לאמא שלי כדי שהיא תוכל לעזור לה. מעגל של נתינה. מושג שלא קיים אצלך במוח."

ליאת הרגישה איך הרצפה נשמטת תחת רגליה בפעם המי יודע כמה. "מעגל של נתינה. נכון. אתה נותן לאמא שלך, אמא שלך נותנת לאחותך מיכל, ומיכל קונה רהיטים מדהימים לסלון החדש. בינתיים, נוגה נועלת סניקרס שכבר קטנות עליה. אבל מי סופר."

"אמא שלי צדקה," מלמל רונן. "את חולת בצע."

הוא חטף את המעיל מהמתלה, תפס את המפתחות של הרכב, וטרק את הדלת המקושטת בציורי ילדים כל כך חזק, שמגנט קטן בצורת לב נפל ונשבר על הרצפה.

ארבעה ימים הוא לא חזר. לא טלפון, לא הודעה. ליאת ונוגה אכלו טוסטים בארוחת ערב, ונוגה ציירה ציור של אבא עם ענן שחור מעל הראש. בערב החמישי, רונן נכנס הביתה כאילו כלום. היה לו זר ורדים ביד.

"הבאתי לך," הוא אמר וחייך חיוך מפויס. "אמא שלי שתבוא לעזור בסוף השבוע. היא תיקח את נוגה לפארק הירקון."

ליאת הביטה בוורדים. ארבעה ימים של שקט לימדו אותה לנשום אחרת. "יש לי הרגשה מוזרה, רונן. הדחף הפתאומי שלך לשלוח את הילדה לאמא שלך תמיד מגיע לפני איזו שיחה לא נעימה."

הוא הניח את הזר על השיש. עלי הכותרת כבר החלו לנשור. "אנחנו צריכים לדבר ברצינות. המצב של אמא שלי קשה. תביני, אני חייב להעביר לה סכום חודשי קבוע. מיכל לא יכולה לעבוד עכשיו בגלל המצב הנפשי שלה."

ליאת לא הסמיקה. היא ישבה על הכורסה, סנטרה שעון על ידה. "בוא נעשה סיכום זריז של השנה האחרונה, רונן. אתה לא שילמת חשבון אחד. מתי לאחרונה קנית לנוגה משהו? מתי לאחרונה… סתם חיבקת אותה בלי שהיא ביקשה?!"

"זה זמני! ברגע שמיכל תתגרש ותסתדר, הכול יחזור לקדמותו. בינתיים, את יכולה לבקש עזרה מההורים שלך."

"אבא שלי בראשון לציון בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע," אמרה ליאת בקול ריק. "אמא שלי מטפלת בו. אבל לך אין מושג, כי אתה חי בסרט אחד גדול. ובסרט הזה, ליאת המרשעת חייבת להבין שהיא במקום השני. או השלישי. בערך."

"את לא מבינה כלום על משפחה," הוא התעקש. "אמא שלי תמיד אמרה ש…"

"אז לך לאמא שלך!" היא נעמדה, נמוכה ממנו בראש אבל נראתה ענקית באותו רגע. "תאכל אצלה, תישן אצלה. תביא לשם את כל המשכורת שלך. גם ככה כסף פה לא ראינו ממך. לפחות נרוויח שקט."

רונן לא צעק. הוא פשוט הסתובב, נכנס לחדר השינה וארז תיק קטן. ליאת ראתה אותו לוקח מטען, דאודורנט, ג'ינס. כאילו לקח ציוד לטיול שנתי. "את עוד תביני," אמר על סף הדלת. "את הורסת את הבית שלנו."

במשך כמעט חצי שנה, רונן נעלם כמעט לגמרי. הוא היה מגיע מדי פעם, לוקח בגדים, מספר לנוגה סיפורים על איך הוא עוזר לסבתא, ונעלם שוב. ליאת, בלית ברירה, הוציאה את החסכונות שלה וקנתה כרטיסי טיסה לאילת. נוגה התחננה לראות את הדולפינים. היא סיפרה לרונן, יותר מתוך הרגל מאשר תקווה. הוא ענה שאין לו כסף.

ליאת ונוגה בילו ארבעה ימים קסומים. היא הרגישה איך הכתפיים שלה יורדות מהאוזניים בפעם הראשונה מזה שנים. ביום החמישי, בשעה שתיים בלילה, אמה התקשרה. "אבא שלך התעלף. אנחנו באיכילוב. תחזרי."

ליאת עטפה את נוגה הישנה בשמיכה, ארזה הכול בחמש דקות ועלתה על טיסת הלילה הראשונה לתל אביב. בחמש בבוקר, מונית עצרה ליד הבניין השקט בשכונת פלורנטין. היא סחבה את נוגה הישנה ואת המזוודה במעלה המדרגות, פותחת את הדלת בשקט שלא תעיר.

האור במסדרון דלק. היא שמעה מוזיקה חרישית מהסלון. רונן עמד שם, לבוש בחלוק הרחצה הירוק והמטופח שלה, מחזיק כוס יין.

"למה… חזרת מוקדם?" הוא גמגם. הפנים שלו התעוותו בבהלה. הוא נעמד במרכז המעבר למסדרון, חוסם אותו בגופו.

"אבא שלי בבית חולים," אמרה ליאת והניחה את נוגה על הספה. "תן לי לעבור."

"עכשיו… לא הכי מתאים. בואי נשב קודם. נשתה משהו."

בדיוק אז, דלת חדר השינה נפתחה. אישה צעירה, בת עשרים וחמש אולי, בלונדינית צבועה, עמדה שם לבושה בכותונת משי. זאת שליאת קנתה לעצמה במתנה לקידום. "רונצ'ו, מי זאת?" שאלה הבחורה במבטא רוסי כבד.

ליאת הסתכלה על רונן. הוא הזיע. "זאת… זאת אוקסנה. היא סתם חברה. אין לה איפה לישון ללילה."

"אין לה איפה לישון," חזרה ליאת על המילים. קולה היה שטוח כמו קרש.

"כן, היא סתם… מסכנה."

אוקסנה יצאה למסדרון, נשענה על המשקוף. היא חייכה חיוך של ניצחון. "אני בהריון. של רונן. זאת תהיה הדירה שלנו. אנחנו נחיה פה. את יכולה לארוז, מותק."

ליאת הרימה גבה אחת. היא עברה ליד שניהם, נכנסה למטבח ומזגה לעצמה כוס מים. לגמה. הסתובבה. "אני מבינה. אוקסנה, נכון? בואי נבהיר משהו. את מדברת כרגע עם עורכת דין. עורכת דין שמייצגת תיקי משפחה. הדירה הזאת רשומה גם על שמי. מחרתיים יש לי דיון בבוררות. אני אקח הכול. חצי מהדירה, חצי מהרכב, ושליש מהמשכורת שלו כמזונות."

"היא עורכת דין?" שאלה אוקסנה ורשרוש הביטחון נעלם לה מהקול. "רונן, אמרת שהיא פקידה! אמרת שגרים פה בחינם אצל סבתא שלך!"

"וגם לגבי הסבתא," המשיכה ליאת. "אין סבתא. אמא שלו, גיטה, גרה בתל אביב. היא אישה שיפוטית, קשה, וחסכנית. היא תבלה אתכם כל יום. היא תשנא אותך, בדיוק כמו שהיא שנאה אותי. אולי אפילו יותר. בהצלחה."

הבכי של אוקסנה התחיל כשגל צונאמי. היא רצה לחדר השינה, זרקה בגדים לשקית, צורחת ברוסית, מערבבת מילים בעברית. "שקרן! שקרן! הבטחת לי דירה!," היא יללה, חלפה על פניהם כמו סופה ויצאה, משאירה את הדלת פתוחה לרווחה.

רונן היה לבן כמו הקיר. "ליאת… מה אני אעשה עכשיו? לאן אני אלך איתה?"

"לגבי זה," אמרה ליאת בקור רופא מנתח, "זה לא העסק שלי. לך לאמא שלך."

"אבל… אמא שלי לא מוכנה שנבוא. היא זרקה אותה כשאוקסנה סיפרה לה שאנחנו בהריון. היא אמרה שאוקסנה צעקנית."

ליאת חייכה. בפעם הראשונה מזה חודשים, זה היה חיוך אמיתי, כמעט רעב. "אז גיטה לא אוהבת אותה. איזה קטע."

בבוקר, ליאת הגישה תביעת גירושין. רונן ניסה לחזור הביתה עוד באותו לילה. הוא עמד מחוץ לדלת, רטוב מהגשם הראשון של החורף, מתחנן להיכנס. "ליאת, תפתחי, אי אפשר לדבר כמו בני אדם? אמא שלי שונאת אותי עכשיו. מיכל השתלטה על החדר שלי עם הילדים. לישון על הרצפה בסלון ליד המזגן זה בלתי אפשרי. את לא מבינה. עשיתי טעות."

היא לא פתחה. היא שכבה במיטה, מסתכלת על התקרה, מקשיבה לדפיקות. רק כשהיא שמעה את צעדיו מתרחקים ורכב מתרסק לתוך חנייה, היא קמה, ניגשה לחדרה של נוגה, וכיסתה אותה היטב.

הסאגה נמשכה חודש. רונן התחנן לשלום בית. גיטה, לראשונה מזה תשע שנים, התקשרה אליה. "ליאת, תקשיבי לי. תשלחי את רונן הביתה. הוא בוכה פה כל היום. אי אפשר ככה!"

"הוא בכה גם פה. במשך שנים. לא עזר," ענתה ליאת. "תשמרי עליו. הוא הבן שלך. הוא השקעה שלך."

בית המשפט קבע דיון מהיר. רונן הגיע מרושל, לא מגולח, בלי עניבה, מלווה בגיטה שזרקה מבטי ארס לעבר כלואה. ליאת ישבה שם, בחליפה מחויטת, ופרסה את כל המסמכים: תלושי משכורת, תדפיסי בנק, הוכחות שהעביר את כל כספו לאמו. היא דרשה לקנות את חלקו. "אני נותנת לך צ'ק על חצי משווי הדירה, ואתה הולך. אם לא, נמכור אותה למרבה במחיר ונחלק את הכסף."

גיטה התפרצה. "זונה! רמאית! בני בנה את הבית הזה!," צרחה. השופטת נאלצה להזהיר אותה.

רונן, מותש, מובס, בלי אוקסנה (שהתברר שהתינוק בכלל לא היה שלו, היא נעלמה כשגילתה שלא תהיה דירה), חתם על ההסכם. ליאת לקחה הלוואת משכנתא נוספת, נתנה לו צ'ק על סכום נכבד, והוא יצא מחייה.

במשך שנתיים, רונן היה אבא לסירוגין. גר בדירת חדר בבת ים, שילם מזונות בזמן. הוא לא זרק מילה אחת על אמא שלו. השמועה אמרה שהיא נישלה אותו מהירושה ונתנה הכול למיכל לאחר שמיכל התחתנה עם עורך דין עשיר. ליאת לא התעניינה. היא פרחה. היא צבעה את הקירות, החליפה את המנעולים, וקנתה לנוגה מיטה חדשה.

ואז, ביום קיץ חסר רחמים, ליאת התעלפה ליד מכונת הצילום במשרד. בדיקות הראו משהו אגרסיבי, מפחיד. היא הייתה צריכה ניתוח מסובך, כימו, החלמה. הוריה קשישים מדי, אמה מרותקת לכיסא גלגלים. לא היה מי שישמור על נוגה. היא שכבה לבדה בחדר ההתאוששות, מפחדת.

רונן נכנס. הוא עמד בפתח, מואר באור הניאון האכזרי, ונראה כמו רוח רפאים. הוא לא שאל שאלות. הוא פשוט לקח את התיק הרפואי, דיבר עם הרופאים, ועבר לגור בחזרה בחדר האורחים.

הוא היה שם בשבילה. הוא ניקה את הקיא, סידר תורים, בישל מרק עוף צח והאכיל אותה בכפית כשהייתה חלשה מכדי להרים יד. נוגה נצמדה אליו כמו שהיא לא נצמדה מעולם. הוא לקח אותה לבית הספר, הכין שיעורים, קרא סיפור לפני השינה. במשך חודשים, הוא לא לקח שקל, לא ביקש דבר.

ערב אחד, שישה חודשים אחרי הניתוח האחרון, ליאת ישבה במטבח. היא הייתה חיוורת, רזה, אבל היא הלכה לבד. רונן קיפל את השמיכה בסלון, סידר את התיק הקטן שלו. "טוב," אמר בשקט. "את מסתדרת עכשיו. נוגה בסדר. אני יכול ללכת."

הוא התקדם במסדרון.

"רונן," קולה היה צרוד, שביר.

הוא עצר, ידו על ידית המזוודה השחוקה.

היא הביטה בו. ראתה את האפור בשיער, את השקעים בעיניים, את הידיים שטיפלו בה במסירות כה רבה. "אני לא שוכחת," אמרה לאט. "מה שעשית… אי אפשר למחוק."

הוא הינהן. פניו נפלו.

"אבל," היא לחשה, "אני זוכרת גם את החודשים האחרונים. אני זוכרת מי עמד פה בלילה כשהכול התפרק. אני זוכרת מי בכה מחוץ לדלת חדר הניתוח."

היא הזיזה כיסא ליד השולחן. "תשב. תאכל איתי. אחר כך, תכין קפה."

הוא קפא.

"יש לי הצעה," היא אמרה. "לא לחזור אחורה. למה שהיה. אין דרך חזרה. אבל… להתחיל משהו חדש. לאט. תכין קפה, רונן, ותספר לי סיפור. תספר לי מי אתה. כי עכשיו, אולי, סוף סוף, יש לך סיכוי לגרום לי להקשיב."

הוא ישב. הרים מבט. ובחושך הקטן של הלילה התל אביבי, בפעם הראשונה מאז הכירו, הוא בכה. לא כעס, לא תסכול. שחרור.

והיא נתנה לו מפית.