ערב פסח. עמדתי במטבח בדירתנו שבשכונת הדר בחיפה, הידיים שלי היו עד הברכיים בתוך קערת מים עם עלי חסה.

Nell'angolo cottura c'era odore di caffè bruciato. Il display della macchinetta lampeggiava

נתי הרימה את המעטפה בזהירות, כאילו הייתה עשויה זכוכית. האצבעות שלה רעדו קלות, אבל כשהתחילה לקרוא — המילים "

Григорий проснулся оттого, что по лицу скользнул солнечный луч — резкий, как пощёчина. Диван скрипнул

הם קוראים לזה "תרגיל". גבעות הברזל. החום היה משהו שלא מהעולם הזה, ארבעים ושלוש מעלות בצל, אבל

В тот вечер я сидела на кухне и перебирала чеки — нужно было подсчитать, сколько ушло на лекарства за месяц.

אף פעם לא חשבתי שאני והחמות שלי נסתדר. ארבע עשרה שנים תמימות שתקתי, חייכתי חיוך מנומס, והרגשתי שהאישה

הדבר הראשון שעשיתי כשהאמבולנס הוריד אותי בחצר היה לשרוק לבלו. בדרך כלל הצליל הזה הספיק – תוך שנייה הייתי

Od razu mówię — jeśli macie swój kawałek ziemi za miastem, to nikomu nie mówcie. Dosłownie nikomu.

Когда мы с женой покупали дачу в Василькове, и представить не могли, во что это выльется. Старенький