נסיעה הביתה מיום השחרור מבית החולים אמורה הייתה להיות רגע השיא. תחילת חודש דצמבר, גשם קל מטפטף על חלון

בת חמישה ימים עוד האמנתי שנוכל להיות משפחה נורמלית היום שבו השתחררתי מבית החולים עם יעלי הקטנה היה אמור

הדלת של חדר הניתוח עוד לא הספיקה להיסגר מאחורי המיטה שלי כשראיתי את האחות יוצאת אלי, תינוקת קטנה עטופה

— Андрюха, ну ты пойми, тут расклад простой, как три копейки, — Тарас развалился в моём кухонном кресле

הקיץ בקריית אונו היה דביק במיוחד. המזגן בסלון של ההורים שלי זמזם בקושי, והריח של הבישולים של יום שישי

Андрей узнал обо всём в субботу, на свадьбе троюродного брата. Шумный ресторан «Дубрава» на окраине Полтавы

ארי מעולם לא שכח את הנערה שישבה ליד החלון בשורה השנייה. בתיכון הוא לא העז אפילו להסתכל עליה יותר מכמה שניות.

האישה ההיא היתה מיכל. נטע הכירה אותה רק מרחוק, מהשכונה, אבל שנאה אותה ביסודיות. מיכל היתה כבדת גוף, רגליה

Stałam w przedpokoju w płaszczu, z torebką przewieszoną przez ramię. Za oknem prószył śnieg.

— Мам, ну какая Жмеринка в твои семьдесят два? Там же сквозняки, старая дача без удобств, а у тебя радикулит.