הטלפון רטט על שולחן המטבח בשעה תשע וחצי בערב, ביום שלישי רגיל שבו רק רציתי לסיים לקפל כביסה ולראות פרק

Maurizio lo disse giovedì sera, poco dopo le nove, mentre Elena raccoglieva i piatti dalla tavola.

No więc wracałam z konsultacji położniczej, bo doktor Prokop miał nagły wyjazd do porodu i zwolnił mnie

החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים, לא יותר. וזה היה הדבר המוזר: שלושת הקילוגרמים האלה היו כבדים יותר משתים־עשרה

גיורא היה בן חמישים ושמונה, אדריכל עם משרד קטן בכרמל, והיו לו שלושה כללים למקרר. אני, דליה, בת ארבעים

בשעה 14:20, ביום שלישי, ה־11 באוגוסט, מיכל דגן קיפלה את המדים הכחולים שלה על הברכיים ולא זזה מהמכונית.

בסופר-פארם ברחוב הרצל בבאר שבע עמדה מאיה עם סלסלה. על הדלפק הונחו שמפו, מסכת שיער, ושני לקים ורודים.

איתי היה בן תשע, ובחיים שלו הייתה רק בקשה אחת. הוא רצה לראות את הים. לא בסרטון, לא בתמונה. אמיתי.

בסוף ספטמבר עמדתי ליד החממה עם ידיים שחורות מאדמה. החום עוד לא נשבר לגמרי, אבק דק עלה מהשביל, ומרסל —

בימי שישי, סבא שלי היה פורש שולחן מתקפל בשוק הפשפשים ביפו, מסדר עליו שמיכות טלאים תפורות ביד, ומתחיל