החום באוגוסט במושב בקעת הים היה דביק גם בחמש בבוקר. יואב בן-דוד הדליק את המזגן בסטודיו הקטן שבקומה העליונה

לא הופעתי בישיבת הדירקטוריון של איתן בתל אביב כדי לבקש חצי מהדירה במגדלי אקירוב. הגעתי עם תינוקת בת ארבעה

אף פעם לא האמנתי לסיפורים על אנשים שמתים ואז חוזרים. תמיד אמרתי לעצמי שהחיים הם לא סרט. או שאדם הלך

הכרטיס היה בכיס החולצה שלי. נסיעה אחת, בלי חזור. עשיתי את זה במזיד: בגיל שבעים ושש, אחרי שקניתי גם את

יפעת גרה ברמת גן, בדירה משופצת ליד הבורסה, עם בעלה רועי ושתי בנות — מיקה בת השש ותמר בת השנתיים.

הטלפון צלצל בשעה שאף פעם לא מבשרת טוב. חמש וחצי בבוקר. יעל עוד הייתה עם הראש בתוך החלום, כשהיא גיששה

— Ты что же это, Вика, учудила? — голос свекрови звенел и без того тесную прихожую. Я только-только выдохнула

Я, патронажная сестра из львовской клиники «Сана», пришла к ним на второй день после выписки.

עדיין הרגשתי איך החוטים נמתחים בתוך העור בכל נשימה עמוקה. הניתוח היה אמור להימשך שעה וחצי — לקח שלוש

אני מלמד קרמיקה אחת-עשרה שנים, ואני יודע לזהות אישה שהחיים שמו אותה על מדף. היא נכנסת לסטודיו עם גב זקוף